עיר מקלט בבית הכלא

פנסיונרים בודדים גונבים מחנויות בכדי למצוא את תחושת הקהילה והיציבות בבתי הכלא ביפן

כל אוכלוסיה בוגרת מתמודדת עם קשיים אחרים. יפן מתמודדות עם האוכלוסיה הבוגרת ביותר בכל העולם, 27 אחוז הם בני יותר מ65, כמעט כפול מאשר בארצות הברית. לאחרונה אחת הבעיות החדשות שצצו הם פשעים של האכלוסיה הבוגרת, ובמיוחד של הנשים. כמעט אחת מכל חמש נשים בכלא היפני היא פנסיונרית. הפשעים שלהן הם לרוב מינורים. תשע מתוך עשר נשים יושבות על גנבה מחנויות.

מדוע נשים כה רבות שבכל שנותיהן שמרו על חוק פנו לפשעים קטנים? הדאגה לאוכלוסיה הבוגרת ביפן נופלת על הקהילה והמשפחה – אך זה משתנה. משנת 1980 על 2015 מספר הפנסיונרים גדל פי שש. מחצית מאלו שגנבו מחנויות חיים לבדם, ללא משפחה או קרובים. הם מעידים שאין להם למי לפנות בעת צרה.

גם נשים שיש להן לאן לפנות מרגישות בלתי נראות. יש להן אולי בית ומשפחה אבל אין זה אומר שיש להן מקום הו הן מרגישות בית. הן אינן מרגישות מובנות. הן מזוהות כמי שאחראיות על מטלות הבית.

נשים מבוגרות הן גם יותר פגיעות כלכלית. מחצית מהפנסיונריות החיות בגפן הן מתחת לקו העוני, לעומת רק כשליש מהגברים.

ברבים מבתי הכלא להיות סוהרת הפך להיות תפקיד של אחות סועדת. רוב הסוהרות עוזבות את עבודתן בתוך שלוש שנים.

לקריאה נוספת

פנסיונרים בסין

כאשר ג׳יי מאדוק, פרופסור לבריאות חברתית באוניברסיטת טקסס, ביקר בסין בשנת 2014, תפס אותו אספקט אחד יוצא דופן בתרבות המקומית. ״כאשר התהלכתי בפארק הבחנתי במאות קשישים עושים התעמלות יחדיו״ אומר מאדוק.

מסוקרן, החליט מאדוק לאסוף נתונים ומצא שיותר מחמישים אחוז מהמשתמשים במתקנים בפארקים הם אנשים מבוגרים, ואילו בארצות הברית לא יותר מחמישה עשר אחוזים.

זו תמונה שחוזרת על עצמה ברחבי סין. במקום רוכב אופניים או אדם שרץ לבדו, התמונה הנפוצה ביותר היא קבוצות מרובות משתתפים של פנסיונרים העושים יחדיו התעמלות בפארקים ציבוריים. הם מגיעים מוקדם בבוקר ומבצעים תרגילים של צ׳י-גונג, ריקודים, התעמלות או אתלטיקה קלה. רבים משתמשים במכשירי הכושר המפוזרים בפארק ומותאמים למבוגרים.

ברחבי העולם גם לונדון, ברלין וטורונטו הקדישו פארקים עם מכשירים לאנשים מבוגרים, אך הציוד הינו רק חלק מהנוסחה. התעמלות הבוקר היא חלק ממסורת ארוכת שנים. יש המוצאים את המקורות במאה השלישית לפני הספירה בספרות ויש המתמקדים בחינוך קומוניסטי של שנות החמישים, כאשר רוב הפנסיונרים של היום היו בבתי הספר.

אך פרופסור אנאסטסיה סידריס טוענת שהתרבות זהו רק אחד המרכיבים. הנגישות של הפארקים, העיצוב והמיקום הם בעלי השפעה רבה. פנסיונרים רבים אינם מרגישים שייכים לפארקים בארצות הברית שמיועדים בעיקר לאוכלוסיה צעירה. מכשירים המיועדים יותר למתיחות ולתנועה ופחות לפיתוח שרירים, שלטים ברורים באותיות גדולות, נגישות קרובה לתחבורה ציבורית, מיקום סגור שמייצר אווירה אינטימית ולא שאתה נצפה על ידי העוברים ושבים – כל אלה הם כולם מרכיבים חשובים כדי לקדם את האוכלוסיה הבוגרת.

לקריאה נוספת

כל הנהרות זורמים אל הים?

נהר הקולורדו זורם ממערב ארצות הברית ונשפך לים במקסיקו במשך כעשרים או שלושים מיליון שנה. עם המצוקים המרהיבים והפיתולים הרבים הפך הקולורדו לאייקון ויזואלי מרהיב. כיום 35 מיליון אמריקאים נהנים ממי הנהר טרם הוא חוצה את הגבול למקסיקו. הקולורדו מתחיל בהרי הרוקי וחוצה שבע מדינות. מימייו משקים שדות חקלאיים רבים באזור המדברי.

נהר הקולורדו האמריקאי

אך בכמה עשרות השנים האחרונות הנהר אינו חוצה את הגבול – ונעצר בסכר בגבול ארצות הברית.

בעוד בארצות הברית הקולורדו הוא אחד הנהרות העשירים והעוצמתיים הקיימים על כדור הארץ, במקסיקו נראה הנהר העצום כמו שלולית קטנה, בה מספר נערים קופצים במזג האוויר המדברי. ״שמענו סיפורים מאמא כיצד היתה שוחה המי הנהר כשהייתה ילדה״ אומרת אבלין באוטיסה – ילדה בת 14 השייכת לשבט הקוקאפא (אנשי הנהר). ״שמענו סיפורים כי בצד השני של הגבול המים כה צלולים עד כי ניתן לראות בהם דגים״ היא מוסיפה.

נהר הקולורדו המקסיקאי

אכן 40 קילומטר צפונה לוקח דיוויד ברגה את ילדיו לשחות, לצלול ולדוג במים העשירים של הנהר. ״לא ידעתי שאין נהר במקסיקו״ הוא אומר ״חבל״.

במאה ה-19 זרמו בקולורדו 1200 מטר מעוקב מים בשניה מעבר לגבול. בכל שנה הפוליטיקאים משני צידי הגבול הקטינו הדרגתית את הזרימה שעומדת היום על 0.5 מטר מעוקב בשניה. עד שנות השמונים הוכחדו כל חיי הטבע שסבבו את הנהר במקסיקו, צמחייה, ציפורים, דגים, יונקים, ובני אדם. בשלושים השנים האחרונות נפתח הנהר כחלק מניסוי לימים ספורים – 43% יותר ציפורים נודדות הגיעו כהרף עין.

היום נלחמים בני שבט הקוקאפא לחדש את זרימת הנהר, בינתיים הם מקווים שייפתח לימים ספורים בלבד בשנת 2021

לקריאה נוספת

עמי, מולדתי

בקול תרועות עזות מהקהל מסתיימת הקרנה של סרט פורפגנדה בבית הקולנוע בוונקובר. סרט באורך שעתיים וחצי שמכריז במופגן שהוא כאן רק כדי להלל את הפטריוטיות והתהילה הצבאית של סין העממית. זו אינה סצנה חד פעמית, הסרט יצא לאקרנים לא מזמן והוא גורף קופות ברחבי העולם. בתי קולנוע רבים מדווחים על כך שהכרטיסים אוזלים בכל ערב באופן חסר תקדים. הסרט זוכה להצלחה יתרה במיוחד ברחבי ארצות הברית.

הסרט מובל על ידי הבמאי המהולל צ׳ן קייגה ומכיל שבע סצנות שונות אשר כל אחת מבויימת על ידי במאי סיני אחר. הסצנות מציגות אבני דרך בתולדותיה של סין העממית מהקמתה לפני 70 שנה, הפצצה האטומית הראשונה שלה, האולימפיאדה שאירחה ועוד.

הסרט שם כמטרה למשוך במיתרי האמוציה של העם, כאשר הסיפורים הגדולים לכאורה מסופרים מנקודת מבט של האדם הפשוט שזוכה להיות עד להיסטוריה.

אורח חדש בגן החיות

גן החיות בפריז פתח לקהל המבקרים תצוגה חדשה עם חיה אשר אין לה פה, איו לה עיניים, אך היא מזהה מזון ומעכלת אותו. היא נעה ללא רגליים או כנפיים ואם היא נחתכת לשניים היא מתחברת חזרה בתוך פחות משתי דקות.

אין לה מוח, אך אם מחברים שני ״בלובים״ יחדיו, מה שלמד האחד יודע מיד גם השני. אנו יודעים בוודאות שזהו אינו צמח, אומר מנהל הגן הזואולוגי – אך אנו לא בטוחים אם זה חי או שזו פטריה. ההתנהגות מאוד דומה לפטריה, אך יכולת הלמידה מאפיינת בעל חי.

לקריאה נוספת

הרוח שנושבת על המאדים

אם תרכנו ותניחו את האוזן על הקרקע של מאדים תזכו לשמוע סימפוניה של צלילים. זה בדיוק מה שנאסא הקליטה בתקופה האחרונה בעזרת סייסמוגרף על הגשושית אינסייט. המדענים בעיקר מתעניינים כיצד גלים של רעידות אדמה נעים בתוככי הפלנטה.

אולם לאחר שהסייסמוגרף הונח לראשונה החליט מאדים לשמור על השקט, עד אפריל האחרון. על פי הצלילים נראה כי קרקע המאדים מזכירה שילוב של כדור הארץ והירח. חריצים על קליפת כדור הארץ נסתמים במינרלים המגיעים עם המים לאחר שהם נפתחים. קליפת מאדים אינה מאפשרת תופעה זו ולכן הרעידות ממשיכות מספר דקות לעומת שניות ספורות כאן אצלנו.

הזמן הטוב ביותר להקשיב לרעידות אלו הוא במהלך של מאדים. בשקיעה ובזריחה שינויי הטמפרטורות יוצרים רעשי רקע במכשירים עצמם, ובמשך היום השמש מחממת את הכדור וניתן לשמוע רוח נושבת.

לקריאה נוספת

לפתור בשש דקות מריבה של שמונה שנים

לא הרחק מוושינגטון נפגשים גברים לסגור חשבונות – אבל לא בדרך המקובלת. ההמון מתאסף במגרשים בפרברים. בסוף שבוע אחד בכל חודש מתקבצת חבורה שנחושה לטפל בבעיה של אלימות עם נשק חם – ולא בעזרת לימודים, משפטים, חוק או הפגנות.

הפתרון שלהם הרבה יותר פשוט – שני גברים שנקלעו למחלוקת פותרים את העימות על ידי מכות. ״אני יודע שזה וודאי נראה מגוחך לאדם המביט בחוץ״ אומר כריס ווילמור, ״זה קשה להסביר, אבל אני פתרתי סכסוכים עם גברים ששנאתי לפני שהלכנו מכות והיום אנו מדברים באופן רגיל״

ווילמור, הידוע בכינויו פני צלקת, הקים את מועדון המכות בחצר האחורית בשנת 2008. מטרתו היתה ליצור מקום בטוח לקהילה ליישב מחלוקות. כמותו, רבים מהבאים הם בעלי עבר פלילי ומודעים להשלכות האפשריות אם הם ילכו מכות ברחובות.

אנחנו לא רוצים שאף אחד ימות, ושאף אחד לא ילך לכלא. עליהם להתחייב שאם הקרב לא מיישב את המחלוקת עליהם לחזור לכאן שוב. ווילמור מעיד שהוא חזה באנשים מסוכסכים בעקבות הלוואות כספים או רכב מושאל שחזר עם נזק. ראיתי אנשים נדקרים ומתים על מריבות מטופשות.

לקריאה נוספת