לה מדלן – ריקי שחם

המגדלית הצמיחה לי כנפיים
ועפתי לגובה רב
כדי לראות מלמעלה את
עצי האגוזים שעומדים להם
כמו במסדר
ואומרים את שמותי
ומייבבים
רק כדי שאלטף אותם
ואומר להם
את שמותיה של המגדלית.
אני ומרים
כורעות ברך
ומבכות את כל האבסורד
הנראה לעין
והפרסה
שלא נראית לעין
ואת כל הקריקטורות
ואת כל מי
שיש לו שתן על הראש.
כי אנחנו
אני והיא
כל נהר הווזר נמצא על כף היד שלנו
וכל הגומחות בקיר
ששם חיה המגדלית
בכף היד שלנו
והיום ראינו בשדה
שתי ארנבות רצות
והיו להן עיניים מפוחדות
ואני עיני מביטות בעיניה של המגדלית
והן כחולות כל כך
וגם יש תכלית
לכפות הידיים שלה
כי הן יודעות לעשות
בציר ענבים
וללטף את כל הוורדים
הגדלים בכרמים.
היום המגדלית הסירה ממני
מעטפת של רייקנות
ושמה בעצמותי
שמן של שושן צחור
ושמן של חבצלות
ואמרה לי:
אף אחד לא יכנס פנימה.
merci merci
מרים
אמרתי לה
תני לי להמשיך לחלום
כי עוד מעט
משהו יקח אותי טרמפ
לקומדיה דל ארטה
של הקיום הזה.
אני מבטיחה למגדלית:
לעולם
אבל לעולם
לא אלך לשום מקום
בלעדייך.

מודעות פרסומת

פרסקה על הקיר – ריקי שחם

הכל זה עניין של תפיסה.
העלבון מניח עצמו להנהל
בתוך קופסה של השרדות.
ויודע כי לרע יש כסות
של צבעים פסטליים
כאילו היו ג'יאוטו.
אבל הוא שוכן על קירות
הקתדרלות
ותובע עלבוני
בחסדי משפט של מעלה.
כי המשפט האמיתי נעשה
באולמות ההיכלות של
שם.
ושם שוכנים מכחולים
וצבעים טבולים
בפרסקות של קיר.
ושם
לצד הקדוש
מונחת קופסה
של
כאב.

לילית – ריקי שחם רביצקי

אשה אחת מנסה להשתקף דרך נשמתי.
חושבת,במותי תקבל את רוחי.
חושבת,מותי יסיר את האיום של העיניים שרואות ויודעות את סוד עוותי חייה.
והיא רוצה במותי.
אשה אחת,חושבת,שבמותי,תוכל
לקבל את כסות נשמתי וללבוש
אותו ככסותה היא.
הייתכן?
כל שתעשה,
גופה הרקוב לא יוכל להכיל
את כסות הוויתי.
רקבון זקוק למלבושי שואה.
ואני משוחררת לי בתוך היש
מטיילת על גדות הסיין.

לחיות בשבי של הגעגוע – ריקי שחם רביצקי

היום נפל כוכב בלילה
וייחלתי לעצמי
להרפא מגעגועי.
אני מתה מגעגועים
אני מתגעגעת למוסיקה
אותה אני שומעת ברגע זה
אני מתגעגעת
לשדרת עצי האגסים
שכמעט נושקים לנהר הווזר
כאילו היו ילדיו של הלדרלין
בכבודו ובעצמו.
אני מלאה געגועים
לרכבות שיוצאות מתחנות רכבת
אני שומעת את קולות המסילה
וזה יוצר בי געגוע
לנסיעה שאעשה
לשוטטות ללא מטרה
למסע ללא דרך.
מזל שיש לי גלואז
או אופטלגין
או עט נובע
כי עצי הדובדבן שבשביל
גורמים לי להתפוצץ מגעגוע
כאילו אני אסירה של הגעגוע.
יושבת לי בצינוק של
בית כלא לגעגועים
בעיקר מתגעגעת לכלב שלי
ששוכב  על השטיח לצדי
וגורם לי לגעגוע
לאחותי בנפש
מארי מגדלן
שמכסה עצמה
בעלים של כסף
מתחת לעץ הדובדבן.
אני אסירת געגוע
אפילו שכבר התעייפתי
מלהגיד את זה
כמו שהאנושות
עייפה מלהיות
כמו אדם ללא תת מודע
כמו המבורגר ללא לחמניה
כמו המבורגר ולחמניה
ללא קטשופ.

המתחזה

חיזיון תעתועים או מציאות?

מציאות או דימיון מתעתע?

בכולנו נמצא אותו אני שאינו מסופק מעצם קיומו.

אני שאינו מקבל את גורלו באשר הוא, ומתכחש ל – DNA שמייצר את עצמו מתוך עצמו.

בכולנו אותו אני שרוצה לחיות את אשר לאחר.

כולנו רוצים לחיות חיים של אחרים.

מהי הנקודה שכל הרצונות שלנו לחיקוי קיומו של האחר הופכים להיות פתולוגיים?

הפתולוגיה מגשימה את עצמה בנקודה שבין הרצון לחיות את החיים על פי האחר או "סתם" נסיון לחקותו תוך שמירת זהות פנימית שלנו, לבין אותה נקודה שבה היש הקיומי שלנו הופך ליש מתחזה. בפתולוגיית המתחזה אנחנו מאבדים את הקשר ואת הזהות לעצמיותנו והופכים להיות זהות של מישהו אחר. יש הזדהות עם זהותו של האחר עד כדי לבישת אופני יישיותו, אהבותיו, שנאותיו ואף מלבושיו, ומנכסים זו לנפשנו, לחיינו אנו. ההתחזות במקרה זה חולה ומסוכנת. שכן המתחזה מאבד קשר אישי עם מאווייו, רצונותיו, רגשותיו וחי בתסריט הקשור בעולמו של האחר. אדם זה הופך להיות מסוכן לו ולאחרים. המתחזה הוא אדם מסוכן. הוא  פועל מתוך מערכת רגשנויות שקשורה בחיקוי ללא קשר לעצמו, ומאבד את הקשר עם עולמו הפנימי. דרכו סלולה למעשה רמייה, מעשה שקר, מעשה רע, שכן דרכו אינה דרכו, אלא הוא פועל בתוך שדה ההתחזות. בשדה זה פועלו הוא ללא בקרת האני, ללא הכרה של טוב ורע. המניע הוא רצון להיות ה"אחר", מתוך תחושת נחיתות לאני שלו.

הו, מה אכזרית דרכו של המתחזה.

ריקי שחם רביצקי.

אידה נודל לא גרה כאן יותר – ריקי שחם

היום ראיתי באיזושהי תחנת רכבת
את אידה נודל.
לא ממש זאת שהיא
אסירת ציון מסיביר,
אלא אידה נודל שהיא אסירה של עצמה.
רציתי להגיד לה
להסיר את כתונת הפסים שלה,
אבל לא אמרתי
כי היא בטח הייתה מסרבת
להסיר את הכותנת
כי ללכת עם כתונת אסיר
זה פול טיים ג'וב
וגם אחלה דיל עם השטן.
ובכלל,
אידה נודל כבר לא רלוונטית לכלום,
אולי אפילו לא לעצמה.
יש אנשים שמסרבים להשלים עם
חוסר הרלוונטיות של עצמם.
היום ראיתי בעיר אחת בצרפת
את סמי
זה שהוא סמי בורקס מדרום תל-אביב.
כיצד מתגלגל לי בראש לראות את סמי
בעיר צרפתית?
אולי בגלל הבצק עלים הצרפתי
שאתו הוא עושה את הבורקס.
סמי רצה לבקבק אותי בתוך בקבוק של
יין נושן
אבל אני הזכרתי לסמי
שהוא מזמן כבר לא רלוונטי
אבל היין מתהפך בקברו
ומזכיר לי כמה הוא עכשווי.
כי כל מי שלא רלוונטי
צריך לעשות לעצמו נתוח שנוי מין
ואז אולי הוא יהיה עכשווי
באיזשהו גן חשמל
או מועדון קוקסינלים
אבל יבין שלגבי הוא רלוונטי
כמו התמונות שהיו מוצגות
בכניסה לקולנוע תמר
וכשהייתי קטנה לא הבנתי
שקוראים לזה פורנו.
כי כל מה שלא רלוונטי
הוא סתם נאד שנפלט
באמצע בימוי של סרט פורנוגרפי
ואולי הוא סתם מזכיר לי
משהו של ריח פה
של משהו
שסובל מבעיות במערכת העיכול.

ריקי שחם – פרצוף של אוריגמי

היום ראיתי אשה אחת מקומטת
וחשבתי
שיש אנשים שהם כמו אורגמי.
היום ראיתי שדות של שיבולים
עוד מעט זמן קציר פה
חשבתי:זה בסדר גמור
בטח הקוצר הוא הבעל של
האשה המקומטת.
היום חשבתי על החרטומים במצריים
הם לקחו מטה והפכו אותו לנחש.
פרויד לקח נחש
והפך אותו לזין.
חשבתי:כולנו אומרים על הזין
ואומרים:לא שם זין.
אז מה נשים במקום זין?
אולי מרמלדות עם פסים צבעוניים
או סוכריות "מחליף צבעים"
או מסטיק בזוקה
או גזוז בטעם של מיץ פטל.
היום חשבתי מי הם האבא והאמא
של כל האבנים הגדולות שביער.
לא יכול להיות שהאבנים הם יתומים
וגם אין אבנים שהם תאומים
ואפילו מנגלה לא התעסק עם אבנים.
היום ראיתי אשה אחת שהיא אמא
של שני ילדים קטנים
הילדים רק נולדו
וכבר יש להם טלפיים על הראש.
והאמא?
למה הפנים שלה החלו לגסוס
כשיש לה בעגלה שני ילדים קטנים?
אני לא אוהבת אנשים שיש להם
שם של מוות על הפנים
או שם של טיפש
או שם של ריק
כי אז אני מתחילה לקפוא
כמו השלג
ובכלל לא חושבת על הלחם
שיגיע לתנור
משדה השיבולים שראיתי היום
כי מי שעובד במאפייה
אסור שיהיו לו פנים של אורגמי
או של מוות
או של חוורון.
כי אז
הידיים שנגעו בלחם שלי
ייהפכו אותו לפת מעוותת
או ללחם של תודעה מיוסרת.

ריקי שחם – אלף עטים לבוא

לפעמים
כשיש לי זמן
אני עוצרת לרגע
ומסתכלת על הרגע
וחושבת על כל השמות שהיו לי
מאז ומתמיד.
אבל אני מרגישה נבוכה כל כך
ויודעת שיש רק שם אחד
שקורא לי לצאת החוצה
ולפני שאני יוצאת
השם הזה מסיט מעיני
כל שכבה שהיא לא רלוונטית אלי
ודואג לי
השם הזה
שכל מה שאיננו קשור בשמו
יופר
ולא יחובר.
כי אני יש לי אלף עטים נובעים
כולם נוטפים מדיו
חלקם נוטפים מדם
ואתם אני כותבת
לעיתים
בשם שהוא זר לי
וזר לכל מילותי.
אבל אני מחליטה
שעם השם שלי
אני אעשה הכל למען
שלמות הנפש שלי
ושירת הייסורים שלי תפנה
למעמקי הים
ומרום הרקיע
מקום שבו אני עיקשת בו
מקום שאני לא פוחדת בו
להציץ לראי המוות
מקום שם אני מופיעה בשמי.
נפשי מייחלת לחורשת עצי האגוז
ואני זקוקה רק לדגדוג קטן
כדי שיעיר אותי מהצורך ברגיעה
ואז עוצמת המילים
תצעד בסך
לקראת פיסת פרוזה אחת
שהיא אני
והיא מורשת אבותי
והיא שמי.

ריקי שחם – איתו על הגשר

פריס. סוף החורף?
אולי התחלה של משהו שאיני יודעת מה הוא.
ואולי הטרוף יימצא לו מקום של נחמה בגני לוקסמבורג.
ואולי הדמויות הדמוניות ימצאו את מקומם בביבים של המטרו
וימוגו עם חריקת הבלמים של הרכבות התחתיות שנוסעות מהמרכז לפרברים,
מהפרברים למרכז.
ואני על הגשר ויודעת על עוד אחד לפחות שעמד על הגשר והיה נואש.
ואני עייפתי מלחיות את האחת הלא מוכרת
פרי דמיון מעוות של דמון מעווותת.
פריס משנה את הטעם.
לפחות חושבת על יין הבורגון שאני הולכת לשתות
על אותו הגשר שהוא עמד
ויאושו גרם לו לעשות את מה שעשה.
היין מרכך את הנפש
ונותן לשכוח לרגע את האחת שנוצרה במוחה של נשמה חולה.