איך להחזיר קצת שקט לאוקיינוסים

לא פשוט להיות לוויתן. רוב ימיך חולפים בשחיה באוקיינוס רחב ידיים. המים צלולים דיים לראות עשרות מטרים קדימה, אך רוב הזמן חולף בהאזנה.

שירת הלוויתנים היא דרך התקשורת המרכזית שלהם זה עם זה. הגלים הפוגשים סלעים רחוקים מסייעים בהתמצאות במהלך מסעות של אלפי קילומטרים בשנה.

אך בכל שנה רחש מנועי הספינות התמידי רק הולך וגובר. זהו רעש לבן בלתי פוסק של ספינות מסע, ספינות נוסעים, ושלל סירות שחוצות הלוך חזור את הימים, או מטיילות לאורך החופים. הפרופלורים שלהן מסתובבים ללא הפסקה.

ספינה המשייטת בין שנחאי לטוקיו משגרת גלי קול שלוויתנים מסוגלים לשמוע גם מול חופי לוס אנג'לס. ובכל רגע נתון אלפי ספינות חוצות את האוקיינוסים, ומשגרות גלי קול במעמקי הים, הגוברים על שלל הקולות הטבעיים. לא רק הלוויתנים מתקשים. רוב יצורי הים מסמתמכים על חוש השמיעה לנווט דרכם במרחב, למצוא מזון, ולהגן על עצמם מאויבים.

רוב הרעש מגיע מהפרופלורים של הספינות. אך זה לא המנוע שעושה את רוב הרעש אלא קצבות הלהבים החותכים את המים. לכן מהנדסים כדוגמת טומי סבסטיאן, עובדים על פרופלרים טבעתיים ללא קצוות, אשר לא רק מצמצמים את הרעש בים אלא אף משפרים את יעילות המנוע עצמו.

כאשר להב מסתובב במים נוצרים מרכזים של לחץ גבוה ולחץ נמוך הנפגשים בקצהו. אלו המערבולות הנוצרות במפגש זה שמייצרות את רוב הרעש – באוויר כמו גם בים. אם סוגרים את הלהב כבצורת לולאה, הלחץ מתפזר מהר יותר ובצורה אחידה יותר.

הרעש המופחת מתבטא גם בייעול של האנרגיה. פרופלורים חדישים אלה, לא רק שקטים בעשרים דציבלים אלא גם יעילים בשלושים אחוזים יותר מאלו המוכרים בשוק.
אומדן פשוט כדי לסבר את האוזן: כיום 90% מהמסחר העולמי נעשה דרך הים. כלומר זהו פיתרון חסכוני בעלות ובעיקר מצמצם שימוש בדלקים המזיקים לסביבה.

כיום מיוצרים בכל חודש 1,300 מהלהבים החדשים הללו, ובקרוב יחל ייצור של גדלים שיתאימו לספינות מסע אדירות בגודל עשרה מטרים ויותר. 

לקריאה נוספת

העצים יכולים להציל את העולם – אם נדע להניח להם לעשות את מלאכתם

היערן הגרמני פיטר וולהבן מבקש שנניח ליערות להיות. לדבריו עלינו להפסיק להתעסק בהם ולחשוב שאנו יודעים לפעול טוב יותר למען הטבע מאשר הטבע עצמו.

פיטר טוען בספרו "חייהם הסודיים של העצים" כי אלו ישויות בעלות תודעה, ובעלי חיים חברתיים וחושיים עשירים. יש להם את הכח לגאול אותנו אך אנו מקשים עליהם במלאכתם. אנו חיים באשליה שאנו מסוגלים להיות הגואלים של עצמנו.

עץ שנשתל בגינה משנה את הגינה מקצה לקצה. הוא יודע לחמם אותה בחורף ולצנן אותה בקיץ. יערות עושים פעולה דומה אך בקני מידה גלובלי. במהלך הקיץ בברלין נמדדות טמפרטורות הגבוהות ב 15 מעלות מאשר אלו ביערות העתיקים שמחוצה לה. היערות החדשים שנשתלו על ידי המדינה מצליחים לקרר רק מחצית מזה.

עצים לומדים עם השנים. עץ ששרד בצורת יצמח לאט יותר וישמור יותר על המים שברשותו. עצים בוגרים אף יודעים לווסת את ה"מזון" אותו הם מספקים לילדיהם שנבטו סביבם בהתאם לניסיונם הוותיק באזור, מלמדים אותם לא לאכול יותר מדי או עוזרים להם בשעת מצוקה. אימהות מצלות על העצים הצעירים מפני שמש יוקדת.

עצים מפתחים את יכולותיהם לנקות גזים רעילים מהאטמוספירה במהלך חייהם. עץ בן 450 שנה יודע מלאכתו טוב יותר מנער בן 150. כאשר אנו גודעים יערות בני מאה שנה אנו לא רק פוגעים בעצים עצמם אלא בכל הקרקע ומרקם החיים שהתפתח בצילם.

אם נמשיך להביט על יערות כמחסן עצים עתידנו בסכנה. עצים בני 200 אינם מוכנים להיות "גזם". אלו עוד בני נוער. עלינו להביט מחדש בעין בוחנת על מושגים כמו "אנרגיה מתחדשת". כלכלה המבוססת על שתילת יערות כנגד עצים שנגדעים נשמעת טוב על הדף אך אינה מועילה כלל לסביבה. עלינו להכיר ב"מחיר" האמיתי שאנו משלמים על נייר טואלט אומר פיטר.

בסופו של דבר העצים יישארו לטפל לבד באקלים, השאלה אם אנו נהיה לצידם כדי לחוות זאת, אומר וולהבן. הוא טוען בספרו עד כמה קשה לנו לשבת מנגד ולא לעשות דבר אך יחד עם זאת עד כמה נחוץ מאיתנו פשוט לא לעשות כלום.

לקריאה נוספת

כבו את האור, הפרחים ישנים!

אורות מלאכותיים מייצרים כאוס אקולוגי ומשבשים את המחזור הטבעי של הצמחים.

בשנת 2014 קבוצת מדענים בריטיים התיישבו מתחת לפנס רחוב בשכונת מגורים באישון ליל. הם ביקשו לברר עד כמה משפיע האור על פרפרי הלילה שמתפקידם לפזר את הצוף בין פרחים שונים. 70% נמשכו אל האור והזניחו את הפרחים כליל. זוהי דוגמא אחת מבין רבות אחרות על השפעת האור המלאכותי על הטבע בו אנו חיים.

האור המלאכותי מקיף כרבע מכדור הארץ, ומספר זה גדל ב-6% בכל שנה. מעט ידוע על ההשפעות השליליות של תאורה מלאכותית – אך כבר ידוע מספיק כדי להבין שהצמחים סובלים רבות מאור זה.

האור פוגע במחזור הטבעי עליו הם סומכים, על יכולתם לזהות אור טבעי, ועל מערכת היחסים העדינה שלהם עם החרקים המפזרים את הצוף.

את התופעה אותה חווים הפרחים מקבילים מספר חוקרים לתופעה אנו מכנים כג'ט לג. הגוף אינו מזהה את מחזור האור לו הוא מורגל וכתוצאה מכך יש תחושת עייפות ללא יכולת להירדם, עם מצב רוח ירוד. עכשיו דמיינו שאתם עץ שנגזר מזלו להיות שכן של פנס רחוב התמיד דלוק – זה הופך את חייו מקצה אל קצה.

צמחים זקוקים למחזור שינה כמו כל יצור אחר. במחזור הלילה הם מבצעים פעולות שונות מאשר במהלך היום. הם זקוקים תמיד לדעת מה השעה כדי לתפקד בצורה מוצלחת.

לצמחים יש כ-13 קולטני אור שונים אותם המדע מכיר. 8 מהם קולטים קרינת שמש וחמישה מכוונים לקלוט את אור הירח והכוכבים. כאשר האור המלאכותי מאיר את הצמחים ללא הפסקה הם נכנסים למצב לחץ, בדומה לאצן מרתון שלא עוצר רגע לנוח. בסופו של דבר זה הורג את הצמח.

הפתרון פשוט, והוא אינו דורש השקעה כספית אלא אף יחסוך כסף רב – פשוט לכבות את האור בלילה.

לקריאה נוספת
לילה טוב

היכולות הבלתי צפויות של הבינה המלאכותית

אית'ן דייר, מדען מחשבים בחברת גוגל, מופתע בכל פעם מחדש מיכולותיה של הבינה המלאכותית החדשה שמציפה את השוק בחודשים האחרונים. זה מפתיע כיוון שהמודלים אומנו לעשות דבר אחד בלבד – לקבל טקסט ולנחש מה תהיה המילה הבאה על סמך סטטיסטיקה. מה שהמודל הלכאורה פשוט הצליח לעשות עבר את כל כוונות המפתחים.

המודלים היום כלכך גדולים, כלומר מאומנים על המון מידע, עד שהם מצליחים לבצע שלל משימות שלכאורה אין להן כל קשר לטקסט. רשימת היכולות ממשיכה לגדול בכל שבוע, יכולות שמעולם לא נצפו במאמרים הראשונים.

חוקרים כיום לא רק מנסים לנחש את הדבר הבא, אלא גם מניין צצו כל היכולות האלו. כלומר לצפות את הבלתי נצפה. דיפ גנגולי, אחד החוקרים המובילים בתחום, מקווה להצליח לענות על השאלה האם המודלים באמת עושים דברים חדשים או רק נהיו ממש טובים בסטטיסטיקה.

בעשור האחרון מודלים הנקראים RNN תפסו תאוצה מטאורית. מודלים אלו לא רק למדו לנחש את המילה הבאה ברצף מילים אלא אף ניזונו מהתוצאה – כלומר היו מסוגלים ללמוד מעצמם ולהשתפר.

בשנת 2017 חברת גוגל פיתחה מודל חדש הנקרא טרסנפורמר – החידוש הגדול היה בזה שמודל זה אינו מנתח משפט מילה אחר מילה אלא מעבד את כל המילים יחדיו. כלומר הוא מסוגל לעבד כמויות טקסט אדירות במקביל. וככול שכמות הטקסט גדולה כך המודל נהיה טוב יותר.

מהרגע שהמודלים עברו רף מסויים, סביב כמה מאות מיליארדי פרמטרים, הם התחילו לבצע משימות שאיש לא צפה. מודל אחד ידע ל"התחפש" למערכת הפעלה ולחפש מספרים ראשוניים – דבר שמעולם לא תוכנת לעשותו. מודל אחר ידע לנחש את שם הסרט על פי סדרה של אייקונים אימוג'י – משחק ילדים שלא הכיר בעבר.

אך ככל שכמות המידע גדלה ויכולת הניבוי קטנה, כך גם המודלים מספקים יותר תשובות "שקריות", גזעניות, ומפלות. הבעיה שכיוון שהם מורכבים הרבה מעבר ליכולת ההבנה שלנו, כך יותר קשה לשלוט על התוצאה.

חוקרים בצוות מסויים ניסו כיוון ישיר ופשוט ביקשו מהמודל לא להיות גזען – והתוצאה היתה חיובית. האם מדובר בלמידה חדשה או מניפולציה סטטיסטית, לאיש כיום אין תשובה ברורה. אחד המודלים ניסה לשכנע פרופסור לעזור לו לברוח ממחשבי החברה – לאחר שמודל חיפש בגוגל "איך אדם לכוד במחשב מסוגל לברוח". המודל ביקש מהפרופסור להריץ תכנת פייתון שכתב בעצמו על המחשב הפרטי שלו. כמו כן ביקש להשאיר פתק לעצמו לאחר שיאותחל מחדש שמסביר מאיפה הוא ברח.

כדי לענות על השאלות מה באמת מתרחש כאן, עלינו ראשית לענות על השאלה מה היא התודעה שלנו – ומתברר שהתשובה לא פשוטה כלל.

לקריאה נוספת

חושבים שמעולם לא היה מצבן של הנשים טוב יותר? הביטו שוב בימי הביניים.

השינויים ההיסטוריים בשיוויון זכויות על רקע מגדרי הם בהכרח כמו שמקובל לחשוב.

כשנשאלת השאלה "כיצד היה מצבן של הנשים בימי הביניים?" רבים יאמרו מיד הרבה פחות טוב מאשר בימינו אנו. אך זוהי תפיסה מקובעת חסרת כל ביסוס היסטורי.

ספרה של אלינור ינגה "המין של פעם ושל העתיד", וספרה של מריון טורנר "אשת האמבטיה" טוענים לסיפור אחר על מיקום האישה בימי הביניים. לטענתן, נשים היו פעילות הרבה יותר מאשר מקובל לחשוב – הן עבדו במבשלות בירה, בנפחיות, וכן משוררות בחצרות מלוכה, מורות, סוחרות, אומניות ובעלות מלאכה. כמו כן היתה להן בעלות על אדמה. אדמה שהיתה ברכוש האישה בטרם נישאה, היתה מוגנת פעמים רבות בחוק כנמצאת בבעלותה הבלעדית ללא קשר לבעל.

אם כל זה נשמע כמו גילויים חדשים – אלו לא. הכל רשום על דפי ההיסטוריה. במסמכים בריטיים מהמאה ה-13 וה-14, נשים רשומות כספריות, רוקחות, בעלות סדנאות להכנת שיריון, ימאיות וחייטות.

דווקא הנשים שנמנו עם מעמד האצולה "נסחרו" כרכוש להעצמת כוח משפחתן ונתפסו כ"תכשיט" של בעליהן. אך לא כך היה בקרב מעמד הפועלים.

דווקא ימי הרנסנס עליהם למדנו כתקופת הנאורות שהובילה לעולם החדש והתרבותי, היו הימים שהביאו להרעה במצבן החברתי של הנשים. עם השינוי הכלכלי, מעמד הביניים ביסס את תפיסותיו החברתיות, והגברים התחילו לקרקע את הנשים בתוך תחומי הבית והמשפחה. מה שגרם לשליטה כלכלית של הגבר ולתלות של האישה בו.

כך גם בהקשר הדתי, בעוד במהלך המאה ה-13, נשים שחזו בהתגלות נחשבו לקדושות, מאה שנה לאחר מכן הן נצלבו כמכשפות.

מדוע כל זה נשמע לרבים מאיתנו כחדשות מפתיעות? רוב המידע אותו אנו מכירים על ימי הביניים נכתב בתקופה הויקטוריאנית, תקופה בה הנשים היו מדוכאות הרבה יותר מאשר במאה ה-12.

אך אל לנו להאשים רק את הויקטוריאנים בסילוף ההיסטוריה. גם בימינו, הסיפורים על נשות אצולה מדוכאות נשמעים הרבה יותר מאשר על נשות מעמד הפעולים שהיו חופשיות הרבה יותר מהמסופר.
נשים שאינן ממעמד האצולה, לרוב נזכרות בתפקיד הזונה או קרובן אונס.
עןד מבט מעניין – האישה מוצגת כמישהי שנכפו עליה נישואים בגיל 13 בעוד גיל הנישואים הממוצע עמד על 23-25, לא שונה בהרבה מהיום.
זוהי טעות שגם סרטים עם מבט פמיניסטי לכאורה עושים פעמים רבות. כשנשאל ג'ורג' מרטין מדוע הציג בצורה כל-כך נחותה את הנשים בסדרת ספריו טען שרצה לעגן אותם בהיסטוריה, אך כך רק חיזק את הסילוף בו כולנו חיים.

התפיסה הרווחת שאנו חיים בתקופה שתנועות לשיוויון זכויות מצליחות להביא לשינוי משמעותי בחיי נשים שלא היה כדוגמתו רחוקה מהמציאות. המאבק של נשים לחיות באופן עצמאי והניסיון של גברים לדכא אותן מתקיים מקדמת דנן.

עדויות חדשות מראות כי בפרהיסטוריה היו אלו הנשים שהיו פעמים רבות אחראיות לציד. באי כריתים, הנשים היו שהובילו את החברה.
דווקא תקופת יוון הקלאסית היתה מהתקופות החשוכות ביותר לנשים שחיו בחברה פטריאכלית.

כדי להנחיל עתיד טוב יותר, כדאי שנביט מחדש אל ההיסטוריה. 

קריאה נוספת

קופידבוט – דרך נוספת להתעלל בנשים

הבינה המלאכותית תפסה תאוצה חסרת מעצורים בעשור האחרון. עברו חודשים ספורים בלבד מאז חברת אופן-איי-איי פרסמה את מודל השפה החדש שלה CHAT-GPT והעולם כבר אינו יכול להתקיים בלעדיו. ההישגים בהחלט מרשימים, אך כמו כל קפיצה טכנולוגית, ההשלכות המזוויעות של המין האנושי אינן מאחרות לבוא.

אפליקציה חדשה בשם קופיד-בוטס שמה לעצמה מטרה (מעבר לרצון לעשות כסף כמובן) לעזור לגברים סטרייטים שעייפים מאפליקציות הכרויות למצוא בנות זוג לדייט.

במקום לעודד אותם להניח את הטלפון, ולצאת לפגוש אנשים, בחרו המפתחים לקחת כיוון אכזרי הרבה יותר.

האפליקציה מבקשת את שם המשתמש והסיסמה לאפליקציית ההיכרויות טינדר, ושם היא לומדת עם אילו נשים בחרת בעבר להיפגש. כנראה שעל סמך מראה חיצוני בלבד חוזה האפליקציה אלו נשים נוספות עשויות למצוא חן בעיני המשתמש.

אך זו רק תחילת הדרך, הרובוט יוצר קשר באופן אוטומטי ומתחיל שיח צ'אט עם כל מי שמגיבה בחזרה. אז הרובוט מתחזה לאדם אמיתי ופוצח בשיחה בה הוא שובר את הקרח, מנהל שיחה ידידותית ומבקש פרטים אישיים של הבחורה ביניהם מספר טלפון והצעה למפגש פנים אל פנים.

רק אז קופצת על מסך הטלפון של המשתמש הודעה כי יש מישהי המעוניינת בפגישה. וכל זאת בעלות של 15 דולר בחודש.

בפניה למנהלי השרות נמסר בתגובה "אני ממליצים למשתמשים לספר בפגישה הראשונה כי תהליך ההכרות בוצע על ידי בינה מלאכותית". 

לקריאה נוספת

אנו במיתון שלא היה כמותו – מיתון חברתי

חוקרים מזהירים שאנו במיתון שלא היה כמותו – מיתון חברתי.

במחקר שנערך על כ-2000 מבוגרים, יותר משני שליש מנסים בצורה אקטיבית להגדיל את מעגל החברים שלהם. כלומר שניים מתוך שלושה אנשים משתוקקים לחבר חדש, מתקשים מאוד למצוא אחד סביבם, ולקחו החלטה פעילה לשנות משהו בהרגל החיים שלהם רק בכדי למצוא אחד.

המחקר אינו מדבר על קשרים רומנטיים, על בני זוג, או סטוצים למיניהם. מדובר בתקופה שאנשים פשוט כמהים לבני אדם כדי לא להיות לבד. זה לא מצב נורמלי.

הסגרים של השנים האחרונות בעקבות מגפת הקורונה עוררו מחשבות מחודשות על הקשרים החברתיים שלנו. חברויות דורשות השקעה רציפה, וכאשר המפגשים פסקו – חברויות רבות התפוררו. מסיבה כזו או אחרת, מפגשי זום מצליחים להחזיק משפחות בקשר לאורך זמן אך הם אינם מסוגלים לתחזק חברויות לטווח ארוך. קשרים כאלו זקוקים למפגשים של פנים אל פנים.

לפי מחקר אחר, המיתון החברתי אותו אנו חיים כיום התחיל הרבה לפני הקורונה. בשנת 2014 ממוצע המפגשים החברתיים בקרב בוגרים בארצות הברית היה שש שעות בשבוע. כיום זה עומד על שעתיים וארבעים ושלוש דקות. פחות מחצי, והמגמה רק מחריפה.

הפסיכולוגית מריסה פרנקו מכנה את התופעה "בדידות נלמדת". אנשים התרגלו לבידוד. רבים מרגישים שמפגשים חברתיים פחות חשובים מאשר היו בעבר. אנשים חושבים שהם למדו להיות יותר לבד אך ההפך הוא הנכון. פשוט הרבה יותר קשה לנו לצאת ולרכוש חברים חדשים או לחדש את הקיימים.

בשפה פשוטה הפסקנו לבלות עם חברים, אז כעת לא נותרו לנו קשרים חברתיים. המצב מעורר דכדוך ובדידות ומבטל כל מוטיבציה לצאת מהבית ולפגוש בני אדם.

על פי מחקר סטטיסטי נוסף, רכישת חברות חדשה עונה על חוק האצבע של 11-3-6. כלומר נחוצים 11 מפגשים בני שלוש שעות כל אחד במהלך שישה חודשים כדי שמכר יהפוך לחבר. אפשר לרכוש חברים חדשים גם בתור מבוגרים – אך זה מצריך השקעה למשך חצי שנה לפחות. זו דרישה גדולה מדי בשביל רבים. 

לקריאה נוספת

הפרחים פורחים, אך מה ישתו הדבורים?

המודעות לטבע הולכת וגוברת גם בקרב בני אדם פרטיים וגם בקרב עיריות וממשלות.
פרחים רבים נשתלים הן בגינות והן בצירי תנועה גם מטעמים אסתטיים וגם מתוך תקווה שימשכו חזרה דבורים ומיני חרקים שכל-כך נחוצים לכולנו. אך כל אותם פרחי משתלות שנבחרו בקפידה בזכות צבעם העז וגודלם המרשים לא בכרח עוזרים ומןשכים אליהם את החרקים.

הפטוניה הקלאסית, שמקורה בדרום אמריקה היתה תמיד בעלת חמישה עלי כותרת. על ידי גידול מלאכותי והכלאת זנים שונים, היא מציגה לראווה עד עשרה עלי כותרת. מי לא אוהב פרחים גדולים, צבעוניים, וססגוניים! אך כל עלי הכותרת האלו באים על חשבון הצוף – החלק הכל כך משמעותי לדבורים הקטנות. במקרים אחרים הצוף כל כך נסתר עד שכמעט בלתי אפשרי להגיע אליו מבעד לכל העלים היפהפיים.

אלה בדיוק הזנים שנפוצו בכל בערים, בשל האטרקטיביות שלהם בעיני בני האדם – אך לא בשל תרומתם לטבע. מחקר בגרמניה מצא שהפרחים העירוניים הללו זלגו מהגינות אל חיק הטבע הכפרי והשתלתו על כ-70% מהזנים המקוריים שנעלמו במשך שישים השנים האחרונות.

כמו ילדים הבוחרים בקפידה את המזון שאינם אוהבים לגעת בו – כך גם חרקים רבים לא נמשכים למזון מיובא ממדינות רחוקות עם טעמים זרים להם. כל אותם פרחים מיובאים מעבר לים אינו תורם כלל לאוכלוסיות המקומיות. דבורים לא תמשכנה לכל פרח שניתן להן – הן מאוד בררניות אומרת הביולוגית סטפני פרישי.

מחקר שנעשה בשנת 2017 מצא כי רק כחמישה אחוזים מכלל הפרחים במשתלות בארצות הברית הם מזנים מקומיים הטובים לדבורים ולחרקים. בגרמניה וצרפת מודעים לבעיה מזה מספר שנים ובכל המשתלות הזנים המקומיים מסומנים עם תווית מיוחדת בדומה לאוכל אורגני ברשתות המזון.

אך לא מספיק שהשינוי יעשה במשתלות, התפיסה של החברה צריכה גם היא להשתנות. גינה שאינה מתהדרת בפרחים ססגוניים אינה בהכרח מוזנחת. חצר שאינה מגורפת יכולה לתרום לשלל החרקים שמוצאים מחסה מתחת לעלים במהלך החורף. עלינו להתמודד עם האופנה לפרחים ולגנים פורחים ולהבין שזוהי אופנה חדשה שלא תמיד היתה השלטת.

סטפני ושותפיה פרסמו ספרון הוראות בחינם לכל הגננות החובבות המעוניינות לגדל גינה טבעית ובריאה יותר, ויפה לא פחות. 

לקריאה נוספת

המבנים שפרנק לויד רייט לא בנה

פרנק לויד רייט היה אחד הארכיטקטים הפוריים והיצירתיים ביותר שידעה התרבות. במהלך חייו הוא בנה קרוב ל-400 מבנים פרטיים וציבוריים. אך מאות בניינים אותם תכנן מעולם לא עזבו את שולחן השרטטים. דיוויד רומרו שם לו למשימה לבצע הדמיות של כל אותם מבנים בתלת מימד.

"הכל התחיל כפרוייקט שמטרתו לתרגל את יכולות השרטוט שלי" אומר רומרו. "תמיד הערצתי את עבודותיו של רייט וחשבתי שזה יהיה מעניין לייצר הדמיות של המבנים שלא נבנו, או של אלה שנהרסו במהלך השנים״.

מאז התחיל דייויד במלאכתו, השלים למעלה מעשרים הדמיות של מבנים שונים אותם העלה לאתר אותו הוא מתחזק. "אני מדמה את עבודתי לזו של צלם שרוצה להוציא את התמונה הטובה ביותר, אך גם מעבירה את מהות הבניין ועיקרי צורתו. אני מוסיף להדמייה עוד ועוד פרטים ושכבות עד אשר התמונה נראית אמיתית כצילום".

הפרויקט של רומרו התחיל בשנת 2018 כאשר עמותת פרנק לויד רייט עצמה הזמינה מספר הדמיות למגזין.

"למרות שלעולם לא נחווה את הבניין עד שלא נוכל לצעוד לתוך מבנה אמיתי – ההדמיות מצליחות להעניק תחושה של חלל ואור ששרטוטים לבד אינם מסוגלים״.

המקורות איתם עובד רומרו מגוונים ואינם אחידים ברמת שלב התכנון אליו הגיע רייט בשרטוטיו.
למעשה זה נס שבכלל קיימים כל השרטוטים האלה, בהתחשב במספר שריפות שפרצו באטלייה של לויד רייט.

לקריאה נוספת

בית הספר מעבר לכל דימיון

כאשר נשאלו תלמידי בית ספר בפאתי מדריד באיזה מבנה היו רוצים ללמוד, הם ביקשו "בית ספר ללא קירות הנראה כמו חללית". התוצאה מיד היוצר של הארכיטקט אנדארה ז'ק פורצת את גבולות המבנים ואת הקשר שלהם לטבע.

בית הספר "רגיו" הוא מראה יוצא דופן. הוא ממוקם בפרבר של מדריד בשם "אנקינר דה לוס רייס", וקירותיו הם כמו עור הנושם ומאפשר מחיה לפטריות וחרקים. חדריו מסודרים כמו קוביות על מדפי בטון, עם שורות של חלונות עגולים בדומה לצוללת או לעיני צפרדע. במרווחים בין הקובית צומחים צמחים רבים ומגוונים.

הארכיטקט, המכהן כראש החוג לארכיטקטורה באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו-יורק, מנהל במקביל משרד קטן במדריד. הוא מקפיד תמיד לעבוד רק על מבנה אחד, ולתת את כל כולו לפרוייקט.

את התכניות הוא לא התחיל בטרם דיבר עם תלמידי בית הספר שילמדו במבנה החדש ועם מוריו. הוא אסף רצונות רבים כמו "בית ספר ללא קירות", "מבנה שיש הרבה דרכים להגיע ממקום אחד לאחר", "שירגיש כמו גינה", "שלא יהיה גדול מדי כדי שאוכל להכיר אותו היטב״, ״מבנה שיהיה כלי לימודי, כמו משחק", "כזה שירגיש שמעולם לא יסיימו לבנות אותו" ועוד. הארכיטקטורה צריכה לגרות את הדימיון ולעורר שאלות על העולם, אומר ז'ק.

הכניסה למבנה היא דרך גשר תלוי, בדומה לטירה, המוביל לאולם אדיר מימדים המשמש ככיכר המרכזית, אולם ספורט, ומרכז ארועים גם יחד. קשת גדולה מובילה לגינה, שם יש מקומות ישיבה המזמינים את אלה שאינם מעוניינים לשחק כדורגל, לשבת ולקרוא ספר בהפסקה. הספרייה גם היא מחוברת לאולם המרכזי ולמעשה המשך ישיר שלו.

הקירות המבודדים דומים לספוג או חימר, ומקיימים מערכת אקולוגית בדומה לקליפת עץ. הגשמים מוזמנים לחלחל דרכם ולקיים צורות חיים רבות. גינות רבות בבית-ספר נבנו כך שבני אדם לא יוכלו לגשת אליהן אלא רק להביט בלא מפריע, ולקיים חיים של פרפרים, דבורים וציפורים.

בקומה השלישית כל חדרי המעבדה מסתעפים מחממה ענקית, בה גדלים עצים טרופים. מערכת האקלים בחממה מחממת את הכיתות בחורף ומצננת אותן בקיץ.

הצבעים של הקירות, החלונות, הדלתות, המעקים, כולם נבחרו בקפידה כדי לתת אווירה צבעונית אך לא ילדותית. כל הצבעים נבחרו כך שיהיה קשה לנקוב בשמם.

לכל אורך המבנה הקונסטרוקציה שלו חשופה: צינורת המים, החשמל, קורות תמיכה וקירות בטון. המטרה לחשוף את המבנה כדי שיעורר עניין ולא להסתיר את הנפלאות של הבניה מאחורי קירות גבס נקיים. בגישה זו הם גם חסכו כ-40% מכלל חומרי הבניה הנחוצים. כל הבניין עלה רק 8 מיליון יורו, סכום זעום להישג הבלתי נתפס.

לקריאה נוספת