מונופול זה משחק סוציאליסטי

האם ידעתם שמונופול נועד ללמד את החברה על הסכנה האורבת מהתפיסה הקפיטליסטית?

פעילת השמאל ליזי מגי הוציאה פטנט על ״משחק בעלי הבית״ עוד בשנת 1904. לאותו משחק מקורי היו שני סטים של חוקים – אלה של מונופול, המשחק אותו כולנו מכירים היום, ואת חוקי השגשוג בהם כל שחקן מקבל חלק משכר הדירה ולא רק הבעלים של אותה הקרקע. כוונתה היתה כי השחקנים ישחקו את המשחק בשני מערכות החוקים בכדי לראות איך יכול להיות מצב בו כל האזרחים יכולים לפרוח במקום שאחד חמדן ייקח את כל הקופה ויותיר את הנותרים חסרי כל.

חברת האחים-פרקר רכשו ממנה את הפטנט תמורת 500 דולר בלבד. מגי היתה כולה תקווה שהם יעזרו להפיץ את תפיסת עולמה המביאה עולם טוב יותר – אך במקום זאת, הם הפיצו את המשחק רק עם מערכת החוקים של המונופול הטוענת שאגירת ממון היא דבר טוב.

ריקי שחם מספרת על משחק המונופול

לקריאה נוספת

הרפואה שכחה את הנשים

ריקי שחם אפליה של נשים ברפואה

בספרה בחדשה ״נשים לא בריאות״, משתמשת אלינור קלגהורן באבחנה רפואית שגויה שקיבלה מרופאיה כמקפצה לשיעור מזעזע בהיסטוריה.

היפוקרטס, אבי הרפואה, האמין כי הרחם שולט על האישה. ג׳יימס סימס, מייסד הגניקולוגיה המודרנית, ערך ניסויים רבים על נשים שחורות במאה ה-19 ללא הרדמה כיוון שהן ״מרגישות פחות כאב״. רק לפני 3 שנים הוסר פסל שלו במחאה מסנטרל פארק בניו יורק. רופאים טענו כי זכות הבחירה לנשים עלולה לפגוע בגופן העדין ומוחן הנחות, והתנגדו לזכות הבחירה שלהן מתוך ״דאגה לבריאותן״.

תפיסות ביולוגיות לגבי גוף האישה היו כלי מרכזי בשימור אג׳נדות סוציולוגיות במשך ההיסטוריה. קלגהורן עוברת בספרה על שלל תפיסות שגויות על גוף האישה ועל השפעתן על מיקומה בחברה – ההמחשבה ביוון העתיקה שכל תחלואי האישה מקורן ברחם שאינו במקומו, ציד המחשפות של ימי הביניים, הולדת ההיסטריה, ועד מיתוסים עכשיווים על מחזור – היא פורסת סיפור מזעזע על פגיעה של אלפי שנים בנשים.

קלגהורן היא חוקרת לשעבר באוניברסיטת אוקספורד ומתמחה בתרבות פמיניסטית. בספרה היא בונה בקפדנות מבנה מחריד על השרשרת הפטריארכית ברפואה והפגיעה בכלל הנשים ובעיקר באלו שאינן ״לבנות״.
אך האפליה קיימת גם היום ומתבטאת בין השאר בייצוג נמוך של נשים בניסויים רפואיים חדשים, ובגישה רפואית המייחסת מכאובים רבים כפסיכולוגים או אמוציונליים ומתן של משככי כאבים ותרופות הרגעה במקום בדיקה מעמיקה וטיפול ייעודי.

הפרק האחרון בספרה נקרא ״האמינו לנו״ – נשים במשך שנים נחשבו כלא אמינות באומרן מה מתרחש בגופן שלהן. היום מאפשרת הרפואה המודרנית לנשים לחנך עצמן לגבי גופן, דבר שלא היה אפשרי מאות שנים, ורק לאחרונה נכנסו נשים למקומות בכירים בעולם הרפואה.

הספר יצא לאור לפני שבועות ספורים.

לקריאה נוספת

להסתכל לי בעיניים

ריקי שחם פורטרט עצמי בגיל 18

באחד הערבים האחרונים נתקלתי בסרטון קצר ברשת שמשך את תשומת ליבי. מדובר היה בשיתוף פעולה יוצא דופן בעולם הטבע בין קופי בבון ואריות. באחד מבורות המים הבודדים הקיימים בערבות אפריקה בסוף ימי הקיץ היבשים והארוכים, מתאספים שלל חיות הפרא בשביל ללגום מעט מים ממקור החיים הנדיר הזה.

בהמתנה לארוחה, להקת לביאות עם גוריהן ממתינות בהחבא על מנת לצוד את ארוחת הצהריים. הפלא המפוקפק המתרחש באתר נדיר זה קשור ללהקת בבונים שמצאה מקור מים זה לביתם. הבבונים ידועים כמנה מועדפת על האריות – ובכל פעם שהם מבחינים באריה ממרחקים – הם פוצחים בשאגות אזהרה קולניות ומטפסים בזריזות על העצים. כל חיות הפרא למדו כי יכולים הם להסתמך על קריאות הבבונים בכדי לדעת אם נמצא אריה רעב בסביבה.

אך בבור מים זה יושבים הקופים בשלווה לצד המים ומשחקים זה בשערו של זו. כאשר רואה אנטילופה צמאה את השלווה היא מתקרבת בבטחה ללגום מעט מים – כשלפתע מגיחה לביאה מאחוריה ומכניעה אותה ברגע ארצה. הקופים אינם מנידים עפעף. נהפוך הוא, פעמים רבות הם אף צועדים אחרי האריות כאילו מראים את הדרך לציד.

אם יום אחד יטרוף אריה רעב בבון, אז ככל הנראה יסתיימו ארוחות החינם שהקופים מספקים בכך שהם מוליכים שולל את שאר החיות אל לוע האריה. ואם יום אחד בבון מפוחד יקרא בחשש מאריה קרב – אז יישאר האריה רעב כי יברחו שאר החיות – ולאריה לא תהיה ברירה אלא לסעוד על קוף שנשאר לבדו.

וכל עוד הסכם זה נשאר, יכולים שני השבטים להנות ממים טריים בכל ימי השנה, וסעודה קלה בשעת הצורך. הסיפור הזה שמשלב בתוכו מצד אחד איפוק, ומצד שני תעתוע קר רוח למען הישרדות החיים שלך, עורר בי מחשבות על תמימות שהיתה בצעירותי ואיננה עוד. הוצאתי את התמונה הזו שלי כאשר מלאו לי 16 שנה, וחשבתי איך אני מספרת סיפור זה לעצמי.

בברכת שבוע טוב לכולם.
ריקי שחם.

הצצה בטלפון מדבקת כמו פיהוק

מחקר חדש רומז על תהליך פסיכולוגי זהה בין התופעה הגורמת לפיהוק להיות מדבק ובין הבדיקה של הטלפון בקרב קבוצת אנשים.

החוקרים הציצו בטלפון או סתם שיחקו איתו ללא להביט בו ישירות – ואז הרימו מבטם וספרו במשך שלושים שניות כמה אנשים הסתכלו במכשיר הנייד בעקבות זאת. על פי הממצאים כמחצית מהאנשים מביטים בנייד לאחר שהאדם הראשון עושה זאת.

נערות צעירות משתמשות בטלפון הנייד ריקי שחם

תופעת הזיקית גורמת לנו להעתיק את הסביבה שלנו, זוהי דרך שלנו להשתלב, זהו תהליך אוטומטי לא רצוני – אומרת אליזבת פאלאגי, חוקרת חברתית באוניברסיטת פיזה.

הניסוי נעשה במספר מקומות שונים – חדרי המתנה, בעבודה, מסעדה, בבית. הגיל, המין או הגזע של האדם לא השפיעו בכל צורה על הנטייה שלהם להידבק ולבדוק את מכשירם בעקבות הגירוי. אנשים נדבקים מאחרים בשימוש בטלפון מבלי שהם כלל שמים לב לכך.

לקריאה נוספת

מיתוס האדם הלבן והפיסול הקלאסי

זו עובדה מודחקת בתולדות האומנות שפסלי השיש הלבנים המיתיים שכולנו גדלנו עליהם מתקופת יוון ורומא היו למעשה צבועים בשלל צבעים. תפיסות על גזע ואסטתיקה דאגו למחוק פרט זה מההיסטוריה. זה שקר שכולנו מעריצים.

במשך עשרות שנים אוצרים במוזיאונים גירדו וניקו את שאריות הצבע שכיסו את פסלי השיש שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות. בשנות השמונים וינצז ברינקמן פיתח מנורה מיוחדת בתקווה לגלות פרטים על כלי הגילוף איתם השתמשו היוונים העתיקים בשביל פיסול בשיש. מה שנחשף בפניו היה שאריות צבע בכל פינה של כל פסל. האובססיה לחשוף פרטים אלה הובילה אותו מאז.

ברינקמן במהרה מצא שאין צורך בתאורה ייחודית – מבט מקרוב על כל פסל במוזיאון חשף כתמי צבע שניתן לראות בקלות ללא כל מכשור. כל-כך הורגלנו לדעת שפסלים אלה לבנים, שאנו פשוט לא רואים את הצבע שמתחת לאף. אנו שבויים בעוורון קולקטיבי. יש לנו נטייה לשייך לבן ליופי, לבעל טעם, לרעיונות קלאסיים – ואת הצבע לזר, חושני ובוטה.

בשנת 2003 הקים ברינקמן ביחד עם אישתו תערוכה של העתקים של הפסלים הקלאסיים בפסלי גבס צבועים על פי המקור – ככל שהצליח לשחזר אותו. התערוכה התקבלה בתדהמה. הגיע הזמן שנבין שהפיסול הקלאסי לא היה לבן – וגם האנשים של התקופה לא היו כולם לבנים. אך היסטוריונים המבקשים לבטא קול זה נתקלים לרוב באיומי אלימות מגזענות המנסה לשמר את השושלת של האדם הלבן מהתרבות היוונית העתיקה.

הגזענות לא פסחה על התרבות הקלאסית כמובן. אך התפיסה כי האדם הלבן היה השליט ובעלי צבע עור אחר היו עבדים מושרשת בטעות. העבדים היו עמים שנכבשו על ידי האימפריה הרומית, ביניהם גם גרמנים וגאליים. גברים בעלי עור כהה נחשבו לבעלי עליונות פיסית ומוסרית.

״ההבנה שהפסלים הקלאסיים האלה היו עשירים בצבע ולא דומים כלל לדימויים שחרוטים בראשנו, חשובה לא רק בכדי שנבין את ההיסטוריה טוב יותר, אלא כדי שנתפוס שלא כל מה שברור ומובן כל כך הוא אכן כל כך ברור ומובן״ אומר ברינקמן בחיוך.

לקריאה נוספת

האנשים שרוצים להישאר עם המסכה לאחר המגיפה

פרנצסקה קיבלה חיסון לקורונה לפני שלושה שבועות, אך אין לה כל כוונה להפסיק ללכת עם המסכה. ״זו היתה הקלה גדולה לקבל שכבת הגנה מהסביבה, להיות אנונימית״ היא מעידה. פרנצקה אינה לבדה. אנשים רבים, ובעיקר נשים, אינן ממהרות להסיר את ההגנה מהפנים.

לא מדובר בדיון הרפואי הסוער אם המסיכה אכן עוזרת או נחוצה. מדובר בנשים המעדיפות ללבוש מסכה בציבור. מדובר בכך שיש דברים רבים המסוגלים לפגוע בהן מחוץ לבית פרט לוירוס – והמסכה עוזרת. בעיקר תשומת לב אגרסיבית מגברים, או תשומת לב בכלל לצורך העניין.

בקה מרשלה עובדת בחנות ספרים ליד שיקגו. יש הסכמה גורפת בין כל העובדות המעדיפות כי הלקוחות לא יראו את הפנים שלהן. פעמים רבות כאשר לקוח גס או גזען נאסר עליה כנותנת שירות להגיב או להפסיק לחייך. עם המסכה אין לה בעיה כזו.

איימי מתגוררת בלוס אנגלס, מעידה שהמסכה מעניקה לה חופש רגשי. ״אין לי את המתח הזה לחייך כל הזמן כדי שיחשבו שאני בסדר וחברותית, זה כמו להסיר מעלי את המבט הגברי – להחזיר את הכח לידיים שלי״.

אליזבת היא בחורה, נמוכה, שמנה, עם עור פנים שמן. מאז שהיא מכירה עצמה היא מתמודדת עם מבטים שופטים ומזלזלים בציבור. מאז שהיא לובשת מסכה היא מצליחה לצאת מביתה ללא צורך בכדורים שהיתה לוקחת באופן קבוע בכדי להתמודד עם החברה.

מדינות רבות בעולם המערבי הוציאו את החיג׳אב המוסלמי מחוץ לחוק. נשים מוסלמיות רבות חיות בהקלה שהן יכולות להסתיר את פניהן שוב בציבור לפי דרכן ואמונתן ללא חשש של מעבר על החוק.

ריקי שחם שתי נערות צעירות עם מסכה

אסייאתים רבים היו הראשונים לאמץ את המסכה בציבור כדי להדוף קריאות גזעניות אליהן היו רגילים. אנשים עם הגדרות זהות לא סטנדרטיות הצליחו להסתתר מאחורי המסכה ולהדוף קריאות גזעניות ואלימות רבות.

רובם מקווים להישאר עם המסכה הרבה לאחר סיום המגפה. זו תחושה נחמדה להשתלב בציבור, פשוט נמאס להיות תחת מבט נוקב – אומרים כולם.

לקריאה נוספת