הרמנויטיקה

יש לי את הזכות הבלעדית
להיות אחראית
על המילוליות שלי.
היום בבית מלון אחד
בעיר שלי
ישבתי לי עם מגדיר השפה שלי
כי פה מצאתי לי פינה
שהיא הסנט פטרסבורג שלי
והריח שלה הוא כמו מי קולון
של ספרמה טרייה.
פה החלטתי עם עצמי
שהמילים שלי הם דברי שירה
ובכלל כל המחשבות שלי מתבדלות
מכל הסוציאליזם
קומוניזם
ימין שמאל
אוונגרד
סוראליזם
שינוי מין
בעד
נגד
כי ההתבדלות שלי
יוצרת ז'אנר
שכל דבר שאכתוב או אגיד
ישמש נגדי.
זה לכשעצמו מייצר סוג של אפליקציה חשבתית
המעבדת מילה או רעיון
לכדי ספרות גאונית כמעט.
המילוליות מתהפכת בקרבה
והופכת להיות
הארץ המובטחת.
הז'אנר מייצר סוג של מציצנות
פיפ שופ של עיניים נוורוטיות
המחפשות אחר המוחיטוס
והברמן שהכין אותם
כאילו הרום הוא סמן גאוגרפי
להמצאותי ההרמנויטית על פני הפלנטה.
אני שותה פה מוחיטוס
מעשנת גלואז
ומצליחה לגעת
בכל ההעזה האפשרית
שאפילו גורמת לי להחנק מדמעות
ומאושר צרוף
על ההעזה האמנותית
ועל הייצור של ספורי המיתוסים
המחזירים אותי תמיד למצלמה
שהופכת להיות מצפן עבורי
ומראה לי את הצפון
שם אני מגלה פנים של פנים
ולא המצאה של איזה מותג
או חדלון
או מכשיר החייאה הרוס.
ככה זה
זה המסלול שלי
ולי הזכות הבלעדית
לכתוב לצטט
לפרש את המילוליות שלי.
הרגשות שלי
הם זכות היוצרים שלי.

 

מודעות פרסומת

ציפור שחורה

יש פה המון ציפורים שחורות
עם מקור צהוב
והם מלאכי הבית שלי.
יש פה המון שבילי אבן
עם סימנים ועשבים
ואני יודעת שמשהו מתהלך
בינות אבני המדרכת
כשנפשי מהולה
בדמעות של געגוע.
פעמים נדמה לי שבכחוס בכבודו ובעצמו
טועם מכוס היין שעשינו לבד
ואומר לי כי אני אחת מנשמות המשוררים
ששרים ושרים
ושום לשון אש לא תשרוף
את סערת הרגשות שלי.
הבית מלא בשמן השפע
שמן זית משובח
והוא לי קמע שומר
מפני המרחק ביני ובין אהובי.
הימים כולם הם הרי גורל
ואני מעדיפה למות מאהבה
ולא מרקבון של לב בודד.
האיילים משוטטים להם ביער
ואני יושבת פה תחת חופה של עננים
מקדשת לי יום נשואין עם הטבע
ועם עץ האלון שנגלה לפני.
אני קדה לו קידה של תודה.
אני אוהבת לקוד קידות.
מחר אלך לי אל המעיין
ואשתה מהמים של המיגדלית
ומשם תחטוף הרוח אותי ואותה
ונשב לנו בארץ קדם
יחד עם מלאכי השרת
להם אנחנו סוגדות.

זהבה שותה חריף

 

 

היום קמתי משועשעת
משהו מצחיק אותי.
"בוא נסע לאיזשהו מקום"
אמרתי לך,
בוא נסע למקום
שבו יודעים להניח את הסטייק
על המחבת
כמו שצריך.
בוא נתבונן בגלויות
ונחשוב שאנחנו נטייל היום
בכל העולם.
בוא אני אכתוב לך מכתב
ותחשוב שאני עכשיו בארץ רחוקה.
הכל כל כך מצחיק היום.
אויש…
כמה שהחיים שלי הם דרמה.
אתם חושבים שתמיד יש לי תפקיד
בחיים שלי?
היום אני משועשעת.
היום אני זהבה
ואני אלך לאכול לדובים את כל האוכל
אבל שלא ישכחו
להשאיר לי בקבוק יין
כמו שצריך
כי היום אני צוחקת.
היום אפילו יש לי כובע על הראש
ואני מתפקעת מצחוק
ואומרת:
היום אני שותה רק חריף
בלי מים מינרליים
בלי קולה זרו.
היום אני אעשה סצינת אהבה אתך
בתוך עשרות מסכי טלוויזיה
הכל יתועד
אפילו הצחוקים של הדגדוגים שלך.
עוד מעט תקבל את המכתב
ששלחתי לך
ותגיד לי
את כל הזמן בארץ רחוקה
אפילו שאת הולכת כל הזמן
בשביל לצדי.
ואני אגיד לך:
רק האהבה באה מהמים
אז בוא נטבול בנהר
ונעשה טבילה
כאילו 'הוא' מטביל אותנו
והופך אותנו לבפטיסטים.
הכל כל כך מצחיק.

ריקי שחם

אני ג'ינג'ית

שרהל"ה הג'ינג'ית
אחותו של רפי בורקס
(לא סמי בורקס מהבלוג של אתמול),
גרה בבלקון ממולנו
והייתה מפגרת.
באותו בניין,
ממול,
בקומה ראשונה,
גרה ילדה בשם שרהל"ה
והיא הייתה ג'ינג'ית
ומפגרת.
כשאני חושבת על התבדלות
אני חושבת על נצחיות וקדושה.
אני רוצה להיות מליצת היושר
של שרהל"ה הג'ינג'ית אחות של רפי
שרהל"ה הג'ינג'ית מקומה ראשונה
ומארי מגדלן הג'ינג'ית
המורה שלי.
אני רוצה לכתוב להן שירה ליטורגית
ולהעלות אתן אל הפרדס של
אלישע בן אבויה
(שהיה מתבדל)
ולהבין אתן ביחד
את התבנית הקוסמית של
העולם שלנו
ואת סודות הזמן והמקום
ואת הסדר הפולחני של האל
(ששם לי מול הפנים את כל הג'ינג'יות האלה)
ואז לשמוע את גלגלי המרכבות
עם הסוסים של אליהו הנביא
שלוקח את כל השרהל"ך השמיימה
ומלמד אותן
את שירת הלוויים.
ומשני צדם
הכוהנים תוקעים ומריעים
בשופרות של זהב
ולוקחים את השרהל"ך להיכל האש
כי אדום שערן
והוא כאש התמיד בהיכל
המצופה בדולח.
הפיגור שלהן
הוא רק יחידה חשבונית
שאנחנו לא יודעים לחשב
כי אנחנו חוטאים בגלוי עריות עם הרוע
כי אנחנו חוטאים תחת מסכת בדייה.
והן חיות להן במטע של צדק
בפרדסו של מיכאל המלאך
ושמה
הן
בטח
"כוסיות" אמיתיות
ויודעות את כל מה שצריך לדעת
בדעת בשרים.

 

טרלללה… טרלללה… הפסיכופטים

תבניות החשיבה של הפסיכופטים
הם סטיית תקן
מכל נורמה חשיבתית.
הפסיכופט מתנגד לסדר הקוסמי
וחושב שעיקום המציאות
ובדיית העולם
כפי שהוא תופס אותה
משקף את גילויה בתוך העולם
ללא תיווך אלוהי.
הפסיכופט מהפנט את כל הסובבים אותו
ואלה הופכים להיות מלאכי השרת שלו
ועושי דברו.
הפסיכופטים הם לוחות הברית של סמאל.
הם נאבקים בבריאה
וכוהניהם חומסים את התורה
ושורפים את ספרי הקודש
של היקום.
הפסיכופטים הם מחללי קודש
שקרנים וכוזבים
אלה אנשי עוול
השופכים צואה בפתח המקדש.
הם סרך עודף ביקום כולו
אלה אנשי בריתם של סמאל וכתתו.
הפסיכופטים חקיינים
ומשתמשים בליטורגיות רוחניות
אותם שמעו
כבשלהם.
הם "גורל החושך"
חייהם מלאים שנאה ותיעוב
הם משתלטים על מחפשי דרך וחלשים
ובהזיות שווא הופכים אותם
לחיילים בממשלת הריק.

אנחנו נועדנו לטוב.
נלך נשיר ונרנן
ונספר גבורת אל.

ריקי שחם

בא אלי פרפר נחמד – ריקי שחם

לעיתים איני חושקת במאום,
אבל גם אז איני מוצאת שלווה.
איני מבינה את לבי חסר המנוחה.
הוא דומה לרכבת tgv
שנוסעת מהר כל כך
כאילו הייתה מטוס.
אני עוצרת באדום וחושבת:
מה יישאר לאחר שכל החומר
יתפורר לחלקיקים
אפילו צמיד הזהב שלי יותך
ואני אהיה נטרינו עף.
אולי אז אהיה חופשייה ממחשבות
ואתאהב באטום
ואז אחייה בציפיה לאיזשהו זמן
שלא מתקיים בעולם התת אטומי המתפורר.
מה שחשוב לי באמת
זה
שהתשוקה לא תעלם
אפילו שאני יודעת
שכל הדברים חולפים
ובכלל,
מה ששולט על היקום זו האשלייה.
אני רוצה להיות משועבדת לאהבה
גם כשאהיה מתה
ואני רוצה
להשתדל להיות שלווה
כי מה כבר יש לי להפסיד?
אבנים טובות?
זהב 22 קראט?
את קולות היער?
כל שיש לי להפסיד
הוא את קולו של הנצח
בתוך המולת החיים.

מריה סופייה

הפטריות הם הילדים של היער.
צמחו להם ככה פתאום
בלי להודיע מראש
המון
אבל המון
פטריות.
היו גם פטריות רעל
אבל לא בשבילם טיפסתי בשביל
כדי לקטוף פטריות.
פטריות הספס
תפסו אותי
במלוא גאוות טעמם
כמו הגיעו מהר אררט
או מאיזשהו מקום בלי שם.
הם תפסו אותי בגרון
וכלי הדם שלי התלהטו כולם
מעוצמת טעמם
כמו התמכרות לגוף
לריח
או לטעם
של גוף.
החום של אוגוסט
מוציא אותי מדעתי
אפילו שבמקום שלי לא חם
אבל אוגוסט
עושה לי להרגיש
כאילו חם אפילו פה
וכדי לצאת מהאובך הזה
אפילו שאצלי אלו אדי אלכוהול
אני חייבת להתמכר למשהו.
כי אני עכשיו בוערת
כמו הבתולות הקדושות
בבגדי נזירות בלי תחתונים.
אני מתמכרת לכל מגע
וחולמת שאני צפה על הנהר
המוביל אותי אל הסוף שלו
במקום שבו מחכה הספינה
עם המגדלית
ואנחנו שטות חזרה לגליה
בדרך אוכלות מרק בוייאבז
ומשם ממריאות ב first class
לפינה בעולם
ששם מדברים
רק באוקטנית.

ג'וני הולידיי איש הנצח

מסתכלת דרך החלונות שלי
כאילו משהו שם להם מסגרות
והם עכשיו במוזאון
לאמנות מודרנית
ציור היפר ראליסטי של הטבע
נמצא עכשיו במסגור של חלונות
ונצב שם אל מול פני האין סוף
ואומר לי
שאתקע לו עוד מסמר
כדי שתמונת הנוף לא תפול מהקיר.
באחד המיסגורים
טירה עתיקה עם גגות צפחה
אבל מה שאני בעצם רואה
זה את הבעל המת של בעלת הטירה
קבור בסלע
תקעה אותו בין האבנים
והיא יושבת לה למעלה בטירה
גבירת הטירה
ומשתינה עליו מגבוה.
בטח זורקת עליו יום יום
את השושנים שנובלים לה
מואזת הקריסטל
שבסלון של הטירה.
גם בעלת הטירה
עם רגל אחד באדמה
ובטח גם היא תבקש להקבר
בתוך הסלע
למרגלות הטירה
צמוד לבעלה
והדיירים החדשים
יישתלו ג'רניום אדום
בין סבך העצמות שלהם.
ככה זה כשכוכב הצפון מביט
מלמעלה
ואומר:
איזה פוסטמות.
כי גם לסלעים יש זכרון שלהם
ושל כל האנשים שעברו בשביל ממול
ולפעמים אפילו מהעיניים שלהם
זולגת דמעה
אולי של מים,אולי של דם
והזמן שלהם הוא זמן של נצח
לכן המשאלה שלהם היא
להביא את ג'וני הולידיי
איש הנצח
להתייצב על במה ממול
ולשיר שיר ארוטי
ונערות צעירות מנופפות ברקע
וצועקות:ג'וני ג'וני
אל תמות
כי כבר אין מקום בסלע
לעוד אדיוט
להקבר פה.

 

איך זה שאיש לא מבחין בשום דבר?

סבתא בישלה דייסה
נתנה לזה
נתנה לזה
נתנה לזה
ולמוישלה לא נשאר.
הלכה הלכה
ירדה סבתא לשאול
פגשה את לוציפר
לקחה דייסה
ונתנה למוישלה.
עכשיו מוישלה יאכל כל יום
את הדייסה
של סבתא.

הכל נראה לי פשוט כל כך.
פעם רציתי להבין.
היום אני משליכה את הרצון
ואומרת:
אי אפשר להבין.
לפעמים הכלב שלי לוחש לי משהו
בתוך האוזן
ואז נדמה לי שאני מבינה.
אבל הכלב שלי
רק בא לספר לי
שהעורקים הראשיים
עובדים לפעמים על ריק
והמוח
לפעמים
הוא כמו לפת
אין לו טעם של ממש
והנהר
הנהר האהוב עלי
ממשיך לזרום
אפילו שאין בו מספיק מים
ואני עונה לכלב שלי
שלא נותר לי
אלא לסגוד ליופי
ולשים קצת מהרוק שלי
על כף היד היפה
שמושטת אלי
בזה הרגע
וכאילו אומרת לי,
את לא לבד עכשיו.

אלף עטים לבוא

לפעמים
כשיש לי זמן
אני עוצרת לרגע
ומסתכלת על הרגע
וחושבת על כל השמות שהיו לי
מאז ומתמיד.
אבל אני מרגישה נבוכה כל כך
ויודעת שיש רק שם אחד
שקורא לי לצאת החוצה
ולפני שאני יוצאת
השם הזה מסיט מעיני
כל שכבה שהיא לא רלוונטית אלי
ודואג לי
השם הזה
שכל מה שאיננו קשור בשמו
יופר
ולא יחובר.
כי אני יש לי אלף עטים נובעים
כולם נוטפים מדיו
חלקם נוטפים מדם
ואתם אני כותבת
לעיתים
בשם שהוא זר לי
וזר לכל מילותי.
אבל אני מחליטה
שעם השם שלי
אני אעשה הכל למען
שלמות הנפש שלי
ושירת הייסורים שלי תפנה
למעמקי הים
ומרום הרקיע
מקום שבו אני עיקשת בו
מקום שאני לא פוחדת בו
להציץ לראי המוות
מקום שם אני מופיעה בשמי.
נפשי מייחלת לחורשת עצי האגוז
ואני זקוקה רק לדגדוג קטן
כדי שיעיר אותי מהצורך ברגיעה
ואז עוצמת המילים
תצעד בסך
לקראת פיסת פרוזה אחת
שהיא אני
והיא מורשת אבותי
והיא שמי.