מגרשי משחקים

לפני שאריק מקמילן שינה את כל התפיסה החברתית של גני משחקים לילדים, הוא הקדיש מעט מחשבה על הדרך בה ילדים משחקים. מקמילן היה מעצב צעיר, יליד אנגליה שהיגר לקנדה. את ניסיונו צבר בתערוכות מולטי מדיה. בשנת 1971 פנו אליו בבקשה למצוא פתרון לשטח לא מנוצל בפארק המוקדש להיסטוריה של טורונטו. הבעיה הבולטת של הפארק היתה שלא היה מקום לפעילות לילדים של המשפחות שבאו לבקר.

מקמילן ניגש לזכרונות ילדותו. אביו של מקמילן היה רוב הזמן שיכור, ואת ילדותו הוא בילה בין הריסות ההפגזות של מלחמת העולם השניה. המבנים ההרוסים היו מקומות שם היו הילדים היו מטפסים, מתחבאים ומשחקים תופסת.

גן הילדים הראשון היה ערמת חול בבוסטון שם יכלו ילדים להעביר זמן כאשר ההורים ישבו בצד, אשר נפתח בשנת 1885. נשים רצו להעניק לילדי מהגרים עניים מקום לשחק בו. הרעיון של לתת אוטונומיה לילדים תוך כדי משחק תוך כדי תחימת אזור החופש שלהם נולד שם והיה מרכיב בתפיסת המשחק מאז. לתת מקום אינסופי לדימיון ולהגביל את גבולות הגוף הפיזי.

תפיסת גני השעשועים של דיסני היתה שונה לחלוטין – להעניק בילוי מונחה הלוקח את הילד מנקודה לנקודה וקביעה מוקדמת של הפעילות בכל אזור, ללא טווח של גילוי וחיפוש.

מקמילן לא התעניין בשליטה על הילדים. התפיסה הפילוסופית שלו היתה פשוטה – מה הייתי עושה, אילו הייתי ילד.

התקופה בה מקמילן החל לעבוד היתה נקודת מפנה. הבייבי בום היה בשיאו, והכלכלה היתה חזקה. למעצבים היה חופש לנסות. גני משחקים היו כמו מגרש גרוטאות. ילדים קיבלו חגורת כלי עבודה, פטיש ומסמרים – ויצאו לעשות כאוות נפשם.

בכפר הילדים מקמילן הקים סככה כתומה ענקית, ותחתיה שחזר את הריסות המלחמה מספוג, חבלים ומבני בטון. סולמות עץ ורשתות חבלים. מגדלי ענק ומזרונים מתחת. סולמות קופים מעל בריכות מים ושקי אגרוף תלויים צפוף כבמבוך.

כשהפארק נפתח בשנת 1972 הוא נהפף לסנסנציה בין רגע. המוני אדם נהרו אליו מדי יום. ילדים של אז מספרים על ההתרגשות והחשש המפעים כשחשו כאשר נכנסו למתחם.

מקמילן שכלל את הצלחתו כאשר פתח פארק נוסף. הפעם היה זה פארק מים. הפארק הראשון מסוגו. זה היה עשור של הצלחה מסחררת שהבטיחה למקמילן ולדימיון הילדים עתיד מזהיר. מקמילן זוכר יום אחד כאשר אכל מלפפונים חמוצים מצנצנצת – כמה כיף יהיה לקפוץ פנימה. הוא רכש אלפי כדורי פלסטיק צבעוניים והכניס לבור. הגימבורי היה הצלחה מסחררת.

אך העולם של שנות השמונים השתנה בלעדיו. החשש לבטחון הילדים גבר על החופש. הפארקים חששו מתביעות. המגדלים היו לנמוכים יותר. החבלים קצרים יותר, והמגלשות קצרות יותר. הפארק נסגר בשנת 2002 ומאז הגנים החדשים הם זכרון דל ומפוחד לחופש שהיה באותה תקופה.

לקריאה נוספת

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s