סוללות שאינן מזיקות לסביבה

ככל שגדלה הדרישה לרכבים חשמליים כך מחפשים חוקרים אחר ייצור של סוללות שאינן מזיקות לסביבה. ליגנין, החומר שעושה את העץ למה שהוא, נראה כמתחרה על החומר החדש ממנו ייוצרו סוללות העתיד.

סטורה אנסו הוא אחד מבעליי היערות הפרטיים הגדולים ביותר בעולם. מזה מספר שנים סטורה אנסו עד לירידה בביקוש למוצר העיקרי שלו – נייר. העולם הופך יותר ויותר דיגיטלי והדרישה לנייר פוחתת משנה לשנה.

החברה שכרה מהנדסים שיבדקו היתכנות של ייצור סוללות מהעץ. הליגנין מרכיב כ-30 אחוז מכל עץ, השאר מורכב בעיקר מתאית. זה כמו דבק, מסבירה לורי להטונן, ראשת המחקר של אנסו.

כל סוללה, כל טלפון סלולרי מכילים קוטב אחד עשוי גרפיט, פחם הקיים במבנה סדור מסויים. התקווה של הפינים שיוכלו לייצר את הקוטב בסוללות שכולנו צורכים כבר בשנת 2025.

ייצור הגרפיט מהעץ הוא תהליך שכרגע שמור כפטנט של חברת אנסו. לטענתם הייצור מצריך חימום ומאפשר מבנה פחמי חופשי, שיאפשר הטענה של סוללות לקיבולת מלאה בתוך 8 דקות בלבד.

כיוון שתהליך ייצור הנייר משתמש בתאית של העצים, הליגנין הוא חומר גלם שנזרק ללא שימוש – אם יצליח להיות לחומר הפלא של הסוללות החדשות, הדבר לא יצריך שימוש בעצים נוספים כיוון שיש ליגנין בשפע מהתעשייה הקיימת.

יותר ויותר מובנת בעולם התפיסה שיש הכרח שהיערות מהם מגיע הליגנין יתוחזקו בצורה אקולוגית, כך גם החומר החדש יהיה אקולוגי.

לקריאה נוספת

שדות עירוניים

גגות של תחנות אוטובוס ברחבי ערים בעולם הופכים למקלט עבור דבורים, פרפרים וצמחים.

מקלטים לדבורים הופיעו לראשונה בעיר אוטרכט בהולנד. כיום אנגליה מקימה מעל אלף מקלטים כאלו לחרקים בעיר, וערים רבות באירופה, קנדה ואוסטרליה מראות עניין גם כן.

פרפרים ודבורים מקבלים תחנות אוטובוס משל עצמם. על הגגות הפשוטים של תחנות האוטובוס העירוניות, נשתלות גינות קטנטנות מלאות בצמחים נותני צוף כמו תותי בר ופרגים. בעיר האנגלית לייקסטר הוקמו 30 תחנות כאלו בשנת 2021, בדרבי נשתלו 18, וגינות נוספות נשתלו בלמעלה מ8 ערים נוספות באנגליה.

צמחיה על גגות

לואיס סטאבינגס האחראית על גגות אלה מדווחת שזמן חיים של תחנת אוטובוס הוא עשרים שנה בממוצע. כל תחנה שזקוקה להחלפה מקבלת גג חדש המסוגל להחזיק את האדמה הספוגה במים של הגינות. החברה של לואיס מקימה תחנות כאלו במספר מדינות על פני שלוש יבשות ברחבי העולם.

בנוסף למחסה למיני דבורים ופרפרים שונים, הגגות תורמים ולו במעט לצינון הטמפרטורות העירוניות הגבוהות. בשנה רגילה ללא בצורת יוצאת דופן הגגות צריכים ניכוש עשבים פעמיים בשנה בלבד. התחזוקה הפשוטה לצד היתרונות הרבים הופכת גינות אלו לאטרקטיביות ביותר למנהל עירוני.

עם צניחה של 97% בשטחי הטבע האנגלים בשבעים השנים האחרונות וירידה של 60% בכמות החרקים – כל תרומה לטבע חיונית כרגע יותר מאי פעם. אנשים רבים פונים לעיריה ומבקשים להקים גינה שכזו על גג חניה או מוסך. זוהי התחלה של תנועה חדשה גדולה בהרבה מגגות של אוטובוסים בלבד.

בערי הולנד, הגישה שלא יהיה גג לא מנוצל, בצמחיה או בלוחות סולרים – הביאה לעצירה בהעלמות הדבורים במדינה.

קידום הטבע העירוני

לקריאה נוספת

האם מזון אורגני הוא אכן טבעי כמו שאנו נוטים לחשוב?

חלק ניכר מהמזון אותו כולנו אוכלים בכל יום, מזון שאנו נוטים לחשוב עליו כעל טבעי, אורגני, מהטבע, הוא למעשה המצאה מעשה ידי אדם.

לדוגמא הכרובית, הקולורבי, הברוקולי, הכרוב, הלפת, ועוד – כולם מקורם מצמח חרדל מצוי. במשך מאות ואלפי שנים, תוך כדי הכלאות גנטיות – יצרו חקלאיים את כל ירקות הכלאיים האלו. ועל הדרך יצרו עוד שלל זנים לא מוצלחים שעד היום מייצרים הרס בשדות הטבעיים ברחבי העולם.

כרוב הניצנים (כמו שרבים ניחשו) הוא תוצאה של משחק יתר של חקלאי בלגי עם הכרוב. השקדים המצויים היו בעבר מרים הרבה יותר ורעילים. 50 שקדים היו הורגים אדם ללא כל מאמץ עקב ריכוז הציאניד בהם. מתישהוא לפני אלפי שנים מצאו דרך לנטרל את הרעל לאחר ניסויים רבים.

חוקרת היסטוריה של אוכל

לפני מיליוני שנים היה רק עץ פרי הדר מזן אחד בעולם. ממנו התרבו הלימון, הפומלה, והמנדרינה – באסיה. רק כאשר הגיעו האירופאיים למזרח התחילו פירות ההדר לעשות מסען מערבה. האשכולית הומצאה במאה החמש עשרה.

הבננה, הפרי האקזוטי – למעשה הומצא במאה ה-19 באנגליה על ידי החקלאי יוסף פקסטון. הוא פיצח איך להפוך את הבננה המצויה של אותה התקופה שדמתה לתפוח אדמה הרבה יותר מאשר לפרי המתוק אותו אנו מכירים.

הגזר הכתום למעשה היה במקור לבן לחלוטין. בשנת 900 לספירה הומצא לראשונה הגזר הסגול והצהוב. רק במאה ה-17 טוענים ההולנדים שהמציאו את הגזר הכתום כמחווה לדגל הלאומי ולמלכם וויליאם "הכתום".

לקריאה נוספת על האפרסק, התותים, האבטיח, העגבניה ועוד הפתעות.

שבבים הם הנפט החדש

שבבים של מחשב מופיעים בכל פינה בימינו. מהטלפון שבדינו, רשתות החשמל, הרפואה, התחבורה, הבידור, הם מפעילים כל שכבה בקיום שלנו במאה העשרים ואחת, אך הם מיוצרים במעט מאוד מקומות בעולם. במהלך החודשים האחרונים, הפכו השבבים לזירת עימות ההולך ומתגבר בין ארצות הברית וסין.

טאיוואן נמצאת כמאה חמישים קילומטרים מחופי סין והיא מייצרת את רובם המכריע של כל השבבים המתקדמים ביותר בעולם. האי טאיוואן הוא דמוקרטיה בה משתכנים כעשרים מיליון תושבים. במהפכה הקומוניסטית של שנות החמישים בסין ברחו רבים מהממשל הקודם לאי נידח וחקלאי זה והקימו שם תוך שנים ספורות מעצמה תעשייתית אדירה.

היום בייג'ינג טוענת כי האי הוא חלק מסין והם מאיימים בפלישה קרקעית כדי לאחד את טאיוואן עם היבשת. ארצות הברית אינה מכירה רשמית בריבונות של האי – אך הם רמזו שישלחו צבא להגן עליו במקרה של פלישה.

החשש העולמי הוא כי מצור ימי על טאיוואן ינתק את העולם מאספקה של 90 אחוזים משלל אספקת השבבים העולמית, דבר היכול לגרום לעצירה של כל מהלך החיים לו אנו רגילים. במצב זה אין מקום בעולם שיהיה מסוגל לכסות על המחסור. העולם כל כך תלוי בשבבים המיוצרים על האי הקטן עד שהם הפכו ל"נפט" החדש. מלחמה כזו בין סין לארצות הברית היא בעלת תוצאות כלל לא ברורת בניגוד לעימותים צבאיים בחמישים השנים האחרונות בהם כוחה הצבאי של ארצות הברית היה רב יותר.

ביידן, כמו מנהיגים אחרים בעולם, מזרימים מיליארדים רבים כדי לקיים תעשיית שבבים מקומית, אך ההערכה היא כי ייקח שנים בטרם יצליחו לייצר ולו צ'יפ אחד. 

לקריאה נוספת

למה אי אפשר לדגדג את עצמך

מיכאל ברכט מנהל מחקר במעבדת הנוירולוגיה של ברלין. הוא סבור ש״משחקי דגדוגים״ והתגובה הבלתי נשלטת לדגדוג – מצדיקים מחקר לא פחות ממקרים קשים של דכאון, אובססיה או מחלות נפש.

התפיסה הרווחת אומרת שהצחוק היא התנהגות חברתית בקרב מספר יונקים המשמשת לייצר קירבה. קופים צוחקים, גם כלבים ודולפינים. עכברים רגישים לדגדוג וכאשר מדגדגים אותם בבטנם, הם ״צוחקים" בקול הגבוה פי שניים ממה שמסוגלת לשמוע האוזן האנושית שלנו.
אך השאלה מדוע אין אנו מסוגלים לדגדג את עצמנו נותרה בגדר תעלומה.

ריקי שחם

החידה הזו אינה חדשה, והועלתה לדיון על ידי אריסטו, סוקרטס, גלילאו גליליי, ופרנסיס בייקון. מדוע נגיעה במקומות מסויימים בגוף מעוררת דגדוג, מדוע זה משתנה בין אנשים שונים?
על ידי צילום במצלמות מהירות בתנאי מעבדה, קיווה ברכט לאסוף נתונים מדעיים בכדי לענות על השאלות הללו.

ברכט מצא במחקרו שמצבי רוח מסוימים ובפרט חרדה עלולים לדכא את תחושת הדגדוג.

הגישה הרווחת היא כי דגדוג מכניס את המוח למצב של חוסר ודאות. דגדוג עצמי הוא צפוי ולכן לא מעורר תגובה זו של המוח. אך לפי ברכט המוח הוא זה ששולח במודע מסר לגוף לא להגיב לדגדוג עצמי, אחרת לא היינו מסוגלים לגעת או לגרד עצמנו כלל.

סופי סקוט, חוקרת מוח, מחזקת גישה זו של ברכט. היא מציינת שתופעה דומה מתרחשת כאשר אנו מדברים – המוח מעביר פקודה לא להאזין לקולות באותה תשומת הלב בה אנו מאזינים לאחרים.

האומנות הנשכחת של כריעה, יכולה להציל את הגוף שנהרס מישיבה

בחלק ניכר של העולם, כריעה נפוצה לא פחות מישיבה על כסא. הישיבה על כסא היא אחת מהקללות בהם קולל העולם המערבי. אנו יושבים על כסא במשרד, בשולחן הארוחה, ברכב או ברכבת, ובערב על הספה. למעשה רוב הפעילות שלנו היא מעבר מכסא אחד למשנהו.הישיבה על כסא מייחדת את הדור הנוכחי מכל פני ההיסטוריה.

כדי להרגיש טוב יותר, מומחים רבים ממליצים לרדת מהכסא ולהתחיל לכרוע. כריעה אינה דבר היסטורי. רבים היום כורעים כאשר הם עובדים, אוכלים, מבשלים, או הולכים לשרותים. למעשה זה לא המערב ששכח לכרוע אלא כל מעמד הביניים ועשירי העולם. אך במערב אלו גם העניים שסובלים מקללות הישיבה על כסא. אנו תופסים את הכריעה כתנוחה מגונה ולא מכובדת.

רבים היום לא מסוגלים לכרוע, או לנוח בשלווה בכריעה, פשוט משום שהגוף שכח כיצד לבצע זאת. הוא למעשה מפסיק להזין בנוזלים מפרקים שאינם בשימוש. גם המצאת האסלה אינה תורמת למצב. ברמה פיסיולוגית הישיבה על אסלה אינה תנוחה בריאה לגוף. כיום חברות רבות מבקשות לשנות המצב ומוכרות שרפרפים לרגליים כדי להחזיר את הכריעה לשירותים המערביים.

אפילו הביגוד אותו אנו לובשים מונע מאיתנו לכרוע בנוחות, או לכרוע בכלל. גם הכריעה בשעת הלידה נעלמה בחדרי היולדות – על אף הטענה הרווחת שלידה בתנוחה זו מקלה הן על האם והן על התינוק. אך שוב התפיסה שלנו שזו תנוחה המשוייכת לעבר, לכפרים עניים ומלוכלכים וכך נמנע מאיתנו לזכות ביתרונותיה.

ואולי זה לא רק הכריעה אשר שכחנו – אלא אף את האדמה עצמה. הירידה אל הרצפה, מייצרת הארקה שרבים מאיתנו זקוקים לה בעולם דיגיטלי שרובנו מקיימים רק בתוך ענן של חברות היי-טק הניבט אלינו מתוך מסכי הטלפון.

לקריאה נוספת

לדבר עם לוויתינים

היכולת לדבר עם חיות מעסיקה את בני האדם מאות ואלפי שנים. למדנו בבית הספר כיצד למלך שלמה ידע נסתר זה. אך היום קבוצת חוקרים מעוניינת לרתום את הטכנולוגיה החדישה ביותר כדי להצליח להבין מה אומרים הלוייתינים – ואף לנהל איתם שיחה.

טום מוסטיל צילם סרט על לוויתינים לרשת ה BBC לאחר שסיים לכתוב את ספרו "איך לדבר לוויתנית".
הפרופסור ג'וי ריידנברג בשיחה איתו טוען שאנו חיים בראשית תקופה של ביולוגיה מוגברת. המגבלות של המחקרים הישנים – מקומות אליהם איננו מסוגלים להגיע, דברים שאיננו מסוגלים לראות, ומידע שאיננו מסוגלים להבין – מתחילות להיעלם. לטענתו בקרוב הבינה המלאכותית תאפשר לנו לגשר על פערי התודעה שביננו ובין הלוויתינים.

החוקר הימי דיוויד גרובר מוביל מחקר אדיר מימדים ביחד עם קבוצת לוויתינים מוכרת ליד חופי האי דומיניקה בין הקריבי. מספר מכשירי הקלטה תת ימיים, רחפנים, ורובוטים בצורת דגים השוחים עם הלוייתינים הם שלל הצורות בהן נאסף המידע שעל סמך ניתוחו מאמין דיוויד שיוכל לקיים שיחה עם היונקים הענקיים בשנת 2026.

לדבר עם לוויתינים

מוסטיל מקווה שהיכולת הפוטנציאלית שלנו להבין את הלוויתנים, תביא להשפעה מיידית על כדור הארץ לטובה. אם היצורים יוכלו לדבר בשם עצמם בכדי להגן על העולם – אולי יותר אנשים יקשיבו וישנו את דרכם. בכל ההיסטוריה שינויים חברתיים גדולים התרחשו כאשר נשמע קולן של חברות מוחלשות, לדברו.

לבטח יהיה קשה יותר לשבת על ספת עור, אם נוכל לשוחח עם החיות להן אנו לוקחים את העור. אך האם נקשיב? ילידי שבטים באמאזונס שהתחננו בפני העולם לעצור את הרס היערות נפלו לרוב על אוזניים ערלות.

מה השאלה הראשונה שמוסטיל יהיה מעוניין לשאול לוויתן ברגע שזה יתאפשר לו – כך הוא נשאל בראיון לא מזמן, ועל כך הוא השיב בפשטות: "מה שלומך?״

לקריאה נוספת

טיול למוזיאון – במרשם רופא

בעיר בריסל מאפשרים כיום לפסיכיאטרים לתת מרשם לסובלים מחרדות, לחץ ודיכאון – ביקור במוסדות תרבות של העיר.

החל מהחודש, פסיכיאטרים המטפלים באחד מבתי החולים הגדולים בעיר רושמים למטופלים ביקור במוזיאון ביחד עם חברים או בני משפחה.

דלפין הובה האחראית על התרבות בעיר מאמינה שזה פרויקט ראשון מסוגו באירופה. מבין שלל המטרות – בכוונתה גם להחזיר כח למוסדות התרבות שגם הם זקוקים להתאוששות בעקבות הקורונה. "חשוב לי להראות שמוסדות התרבות הם לכולם".

מטרה שניה היא לאפשר לרופאים להשתמש בכלים חדשים בתהליך הריפוי. את ההשראה קיבלה מפרויקט דומה שנעשה בשיתוף עם מוזיאון האומנות במונטריאול משנת 2018.

דוקטור יוהאן ניואל, פסיכיאטר מאוניברסיטת ברוגמן, מאמין שכל חוויה חיובית יכולה לעזור למטופליו. הוא מאמין שמרשם כזה יש בו כדי לסייע לסובלים מדכאונות, חרדה, פסיכוזות, הפרעות דו-קוטביות ואנשים על הספקטרום האוטיסטי. זה עוד כלי שיאפשר לסובלים לצאת מביתם ולייצר קשר עם הסביבה.14

לקריאה נוספת

הדשא של השכן הורג את כדור הארץ

מדשאה ירוקה, מכוסחת למשעי, נשקפת מחלון הבית, היא סמל ההצלחה של החלום האמריקאי. מהחוף המערבי ועד המזרחי, רפובליקנים ודמוקרטים, האמריקאיים מכורים לדשא.
בית ללא דשא לעשות ברביקיו בסוף השבוע, או מקום לשחק פוטבול או בייסבול – הוא לא בית המכבד את עצמו.

אך הדשא פוגע בבריאותנו, ובעיקר בזו של כדור הארץ.

ההתמכרות לדשא החלה עם האריסטוקרטיה האירופאית, אך התפשטה אל עבר מעמד הביניים בארצות הברית. הדשא הוא הגידול הנפוץ ביותר באמריקה, יותר מתירס או כל גידול חקלאי אחר. כמות הדשא האדירה מצריכה כמות אדירה של מים רק לצורך השקייה. וככל שהאזור יבש יותר – כך יש צורך ביותר מים. הבצורת בשנים האחרונות הביאה את גידול הדשא לתחרות על מי ההשקייה הנחוצים לגידול מזון בסיסי.

הבעיה אינה מסתכמת במים. הדשא אינו גידול מקומי באמריקה, ולכן הוא זקוק לריסוס בכדי לשרוד. מיליוני טונות חנקן ורעלים מחלחלים לאדמה, פוגעים בבעלי החיים, ובבני האדם. גם ייצור כל חומרי ההדברה מייצר פחמן המזיק לסביבה בפני עצמו. הדלק שמשמש את כל מכסחות הדשא – מייצר 5% מכל זיהום האוויר בארצות הברית.

אם כך מדוע ממשיכים לגדל דשא?
התשובה מפתיעה ונעוצה בחקיקה של מקומות רבים. בית שאינו מטפח את הדשא שלו צפוי לכנס של מאות דולרים.
אנשים רבים שבחרו לגדל גינה טבעית נתבעו בבית המשפט ונאלצו לגדל דשא ולשלם את הקנס. באינדיאנה אדם שנותן לדשא לצמוח מעבר ל-20 סנטימטרים צפוי לביקור של נציגי החוק.

אך חוקים אלה מתחילים להשתנות. העיירה מונטוגומרי למשל הסירה את החוק לגיזום הדשא, חילקה עצים לשתילה בחינם, ואף עודדה כלכלית את התושבים להחליף את גינתם בגינה טבעית יותר.

כדור הארץ מסתובב מהר מאי פעם

מדענים מדדו לאחרונה את היום הקצר ביותר אי פעם. למעשה כדור הארץ מסתובב כל כך מהר שנזדקק בקרוב להזיז את השעונים אחורה.

ה-29 ביוני 2022 היה היום הקצר ביותר בהיסטוריה. הוא נמדד ב 1.59 מילישניות פחות מ-24 השעות עליהן אנו סומכים מזה דורות רבים. לפי מספר מקורות שונים, הכדור עליו אנו חיים התחיל להגביר את התאוצה בשנת 2016 ולא הפסיק מאז.

ריקי שחם כדור הארץ

כדור הארץ מעולם לא הסתובב בקצב מדוייק. השפעות כמו זרמי האוקיינוס, פעולות בליבת המגמה ועוד, משפיעים כולם על מהירות הסיבוב. אך כזו תאוצה לא נמדדה מעולם ומעוררת תגובות רבות בקהילה המדעית.

ישנן מספר תאוריות המסבירות את המגמה האחרונה, אך זו שגורפת תומכים רבים ביותר נעוצה בשינוי משמעותי בזרמי האוקיינוסים עקב ההתחממות הגלובלית.

בקצב הזה, ואין שום סימן המראה שהקצב יאט, יאלץ כל עולם הטכנולוגיה לכוון את השעונים מחדש – דבר שאיש אינו מעוניין לעשות.

לקריאה נוספת