מריה סופייה

הפטריות הם הילדים של היער.
צמחו להם ככה פתאום
בלי להודיע מראש
המון
אבל המון
פטריות.
היו גם פטריות רעל
אבל לא בשבילם טיפסתי בשביל
כדי לקטוף פטריות.
פטריות הספס
תפסו אותי
במלוא גאוות טעמם
כמו הגיעו מהר אררט
או מאיזשהו מקום בלי שם.
הם תפסו אותי בגרון
וכלי הדם שלי התלהטו כולם
מעוצמת טעמם
כמו התמכרות לגוף
לריח
או לטעם
של גוף.
החום של אוגוסט
מוציא אותי מדעתי
אפילו שבמקום שלי לא חם
אבל אוגוסט
עושה לי להרגיש
כאילו חם אפילו פה
וכדי לצאת מהאובך הזה
אפילו שאצלי אלו אדי אלכוהול
אני חייבת להתמכר למשהו.
כי אני עכשיו בוערת
כמו הבתולות הקדושות
בבגדי נזירות בלי תחתונים.
אני מתמכרת לכל מגע
וחולמת שאני צפה על הנהר
המוביל אותי אל הסוף שלו
במקום שבו מחכה הספינה
עם המגדלית
ואנחנו שטות חזרה לגליה
בדרך אוכלות מרק בוייאבז
ומשם ממריאות ב first class
לפינה בעולם
ששם מדברים
רק באוקטנית.

מודעות פרסומת

ג'וני הולידיי איש הנצח

מסתכלת דרך החלונות שלי
כאילו משהו שם להם מסגרות
והם עכשיו במוזאון
לאמנות מודרנית
ציור היפר ראליסטי של הטבע
נמצא עכשיו במסגור של חלונות
ונצב שם אל מול פני האין סוף
ואומר לי
שאתקע לו עוד מסמר
כדי שתמונת הנוף לא תפול מהקיר.
באחד המיסגורים
טירה עתיקה עם גגות צפחה
אבל מה שאני בעצם רואה
זה את הבעל המת של בעלת הטירה
קבור בסלע
תקעה אותו בין האבנים
והיא יושבת לה למעלה בטירה
גבירת הטירה
ומשתינה עליו מגבוה.
בטח זורקת עליו יום יום
את השושנים שנובלים לה
מואזת הקריסטל
שבסלון של הטירה.
גם בעלת הטירה
עם רגל אחד באדמה
ובטח גם היא תבקש להקבר
בתוך הסלע
למרגלות הטירה
צמוד לבעלה
והדיירים החדשים
יישתלו ג'רניום אדום
בין סבך העצמות שלהם.
ככה זה כשכוכב הצפון מביט
מלמעלה
ואומר:
איזה פוסטמות.
כי גם לסלעים יש זכרון שלהם
ושל כל האנשים שעברו בשביל ממול
ולפעמים אפילו מהעיניים שלהם
זולגת דמעה
אולי של מים,אולי של דם
והזמן שלהם הוא זמן של נצח
לכן המשאלה שלהם היא
להביא את ג'וני הולידיי
איש הנצח
להתייצב על במה ממול
ולשיר שיר ארוטי
ונערות צעירות מנופפות ברקע
וצועקות:ג'וני ג'וני
אל תמות
כי כבר אין מקום בסלע
לעוד אדיוט
להקבר פה.

 

איך זה שאיש לא מבחין בשום דבר?

סבתא בישלה דייסה
נתנה לזה
נתנה לזה
נתנה לזה
ולמוישלה לא נשאר.
הלכה הלכה
ירדה סבתא לשאול
פגשה את לוציפר
לקחה דייסה
ונתנה למוישלה.
עכשיו מוישלה יאכל כל יום
את הדייסה
של סבתא.

הכל נראה לי פשוט כל כך.
פעם רציתי להבין.
היום אני משליכה את הרצון
ואומרת:
אי אפשר להבין.
לפעמים הכלב שלי לוחש לי משהו
בתוך האוזן
ואז נדמה לי שאני מבינה.
אבל הכלב שלי
רק בא לספר לי
שהעורקים הראשיים
עובדים לפעמים על ריק
והמוח
לפעמים
הוא כמו לפת
אין לו טעם של ממש
והנהר
הנהר האהוב עלי
ממשיך לזרום
אפילו שאין בו מספיק מים
ואני עונה לכלב שלי
שלא נותר לי
אלא לסגוד ליופי
ולשים קצת מהרוק שלי
על כף היד היפה
שמושטת אלי
בזה הרגע
וכאילו אומרת לי,
את לא לבד עכשיו.

אלף עטים לבוא

לפעמים
כשיש לי זמן
אני עוצרת לרגע
ומסתכלת על הרגע
וחושבת על כל השמות שהיו לי
מאז ומתמיד.
אבל אני מרגישה נבוכה כל כך
ויודעת שיש רק שם אחד
שקורא לי לצאת החוצה
ולפני שאני יוצאת
השם הזה מסיט מעיני
כל שכבה שהיא לא רלוונטית אלי
ודואג לי
השם הזה
שכל מה שאיננו קשור בשמו
יופר
ולא יחובר.
כי אני יש לי אלף עטים נובעים
כולם נוטפים מדיו
חלקם נוטפים מדם
ואתם אני כותבת
לעיתים
בשם שהוא זר לי
וזר לכל מילותי.
אבל אני מחליטה
שעם השם שלי
אני אעשה הכל למען
שלמות הנפש שלי
ושירת הייסורים שלי תפנה
למעמקי הים
ומרום הרקיע
מקום שבו אני עיקשת בו
מקום שאני לא פוחדת בו
להציץ לראי המוות
מקום שם אני מופיעה בשמי.
נפשי מייחלת לחורשת עצי האגוז
ואני זקוקה רק לדגדוג קטן
כדי שיעיר אותי מהצורך ברגיעה
ואז עוצמת המילים
תצעד בסך
לקראת פיסת פרוזה אחת
שהיא אני
והיא מורשת אבותי
והיא שמי.

רק אל תסתירו לי את השמש

אתה לוחש לי באוזן
פיליפוס
לוחש ומרטיב אותה עם הלשון
לוחש לי מילים כמו:
רוח הקודש,אור ותחייה,
אבל שנינו יודעים שלכל המילים
אין משמעות במילותם
ללא חווית היצר הקמאי
של הקיום שלנו.
שנינו יודעים,פיליפוס
שהמילים כוונתם
להונות אותנו
ואת המציאות ואת החיים.
אתה עוזר לי להגיש שפה.
אתה מבקש ממני להשיב לחיים
את המגדלור שכבה
והותיר שירה של דרורים
על חוטי החשמל
אלה בנדודם ללא השיר
העניקו לשפתיים הנעות
את המילים העקרות
וסוג של מלנכוליה
שהיא סהרורית
וחולמנית
והשטן מתיישב על הקצב הזה
של פעימות הלב הקטנות
ועוצר לרגע את הנשימה
ומשתלט.
ואתה פיליפוס
לוחש את הקוד
מושיט לי יד כדי לצאת
מתוך התעלומה הגדולה הזאת
ומלמד אותי למהול את המילים
בפעימות של לב חדשות
שמנשימות את הגופים
ומנשימות את היצר
ואתה מלמד אותי
להחיות את התפילות
ולהציל אותן ברגע האחרון
לפני שהן גוססות לגמרי
ואתה מלמד אותי
להפנות עורף לכל חסרי הרחמים.
אתה,עם מצנח ביד
צונח אתי מתוך ספינת חלל
היישר אל מרחבי הבוקר החדש
שם ניפגשים מבטינו
ולא נותר לי
אלא לנעוץ סיכה בכובע שלי
שמסתיר לי את הסנוור של השמש
שכל כך מציקה לי
בעת האחרונה.

מחברת שורות

כולם עושים מהפכות.
אני רוצה לעשות מהפכה.
רוצה להפוך את האנטרופיה
רוצה להפוך את עורו של הכושי
ואת חברבורותיו של הנמר.
רוצה להפוך את הרצון לצעצוע.
אני רוצה גלידה.
אני רוצה לצוף במי דבש
אני רוצה לשרוף את כל המילים המיותרות
ולבלבל את סדר האותיות
כדי שהרעש של גסיסתה של הטיפשות
תוביל את המיותר
למקרר בחדר מתים
ובמקומם יצופו להם
מילים חדשות
אותיות עם שמות
נקודות.פסיקים וסימני שאלה.
זוהי המהפכה שלי
זהו החזיון שלי.
אני רוצה שכל מי שבלבל את האותיות
יהיה מרוכז בתשוקות שלו
ויחפש לו את הזיון שלו
כאילו אלה מנות הסם שלו.
זוהי המהפכה שלי.
המהפכה שלי לא מתרחשת באוהלים
היא יושבת לה על גדות הנהר
בליבה וגופה של המגדלית.
המגדלית יודעת
שמילים של טרור
הם נסיון לשלוט על השפה
ומילים של דכוי
הם אימפוטנציה.
המגדלית יודעת
שהלחות האמיתית
נמצאת בין פלומת השיער
של מי שיודע לאהוב.
איזה שיר לשים לך היום אהובה?

ריקי שחם רביצקי

פרסאוס האביר שלי – ריקי שחם

אני פריקית של מיתוסים.
כל ספינות החוכמה
העולות ממצולות ים
מביאות עמן את משב הרוח
של הסיפור המיתי.
האמת כולה זוהרת
בשמי המרומים של המיתוס
המתגלה בפנינו כמצפין את סודות היקום.
האמיצים
עומדים נכוחה
מול הסיפור המיתי
ועוז רוחם אינה פוחדת
מאותה אמת לוהטת
כי עדיף להיות נווד נודד
עם תיק פיוטים על הכתף
מטיפש גמור
שיכור ועוור
הקשוב לקסמי השווא
הנושבים ממבטה המאבן של המדוזה.
הגרוגונות הן הנשים המפלצתיות
שהרעל הקטלני נוזל מעומק נשמתם.
שערם עשוי נחשים חיים וארסיים
ומהותם הרס ונקם.
אבינו שבשמיים
הסר מאתנו את קללת המיתוס.
אנו נושאי הלפיד המסרב לשאת
את קללת אתנה על מדוזה.
הגורגונות נושאות את רצון הרג
מקורות החוכמה
והאהבה.
אני רוצה לשוטט בין מקומות הדממה
ולשאת את קולה של אתנה
אלת החוכמה
ולחיות למען הציפור השחורה
שמכה בכנפיה
ונותנת לי נוצה ידידותית
המגנה מפני נחשיה של הגורגונה
הלוכדת בעזרתם את נשמתם של
עלמים צעירים
אנשי דעת
ואהבה.
פרסאוס הוא אבירנו
וחומותינו מלאות
בשיחי פירות יער וציפורי שיר.

כל נדרי – ריקי שחם רביצקי

"כל נדרי ואסרי
ונדויי וחרמי"…….
אחרי שויתרתי על התמימות
אני מבטלת את כל הנדרים שלי.
עד יומי האחרון
אחיה ללא נדרים
אהיה כמו כל בן תמותה.

היום ישבתי תחת עצי הדובדבן
קבלתי את פניהם
אל תוך מסתרי לבי.
ראיתי בז צופה בי מרחוק
ושיירה של גברים התהלכה מולי
כאילו היו בדרכם
למניין של מעלה.
ראיתי חותם בפניו של כל איש
ואת ההר מולי
חשבתי:
היום אני אעלה השמיימה
במרכבתו של אליהו הנביא
ואכתוב לי שם את כל השירים
הארציים
בשפה הכי גסה
שאני יכולה לחשוב אותה.
השמש לא סנוורה אותי היום
אפילו שיש לי עין פגומה
וגם שדרת עצי האגוז
ניצבה לפני היום
כמו צלמיות מצריות
שמחכות ליד איתנה
שתתפוס אותם
ותגיד תפילה של מלכות.
אבל אני עדיין תחת עצי הדובדבן
חושבת על מסתרי הכרם שלי
ועל הענבים שמתחילים לגלות
את פניהם לפני
ועל הדשא שהחל לצמוח מחדש
אחרי חדוות הגשם האחרון
ומה שבא לי ברגע זה
הוא
לערוך טקס שבועה
ולהתחייב לי מול ירוקי העד האלה
העומדים במלוא יופים
להתחייב מול כל גוזל שמקנן בחיקי
ומול כל אדם השט מולי בנהר.
אני רוצה לנדור נדר גדול
מול שירת הלב
להיות מכניסת אורחים
גם לאבותי
הרחוקים
וגם לאחי החדשים
ולומר:
כל נדרי עלי
אני לא אוסרת אותם ממני
ולא מנדה אותם ממני
אלא ממשיכה להתחייב
לשמור על קנינו של האל
כאילו אני המכחול הקליגרפי
של איזשהו מלאך
שצובע כל יום מחדש
את הטבע
במשיכת מכחול.

סבתאל'ה, ציירי לי כבשה

אני חושבת שצריך להיות חוק
שמכריח אנשים
לשים דאודורנט.
אני חושבת שצריך להיות חוק שאוסר
על נשים זקנות
להתעסק עם בחורים צעירים.
נשים זקנות הם כמו כסוי מטה ללא מיטה
ובחורים צעירים הם קקי מתפרץ
שעדיין העצירות לא תפסה אותם בביצים.
ילד מסכן
ישן עם אמא
וחושב שהיא כלת העולם.
סבתא היא לא נסיכה
סבתא היא עצירות של פי הטבעת.
אבל כלי המיטה שלי הם ריחות השדה
ותשוקת הידיעה
וקדושת הלמידה.
ההכרה שלי לא תבגוד בי
ולא תלך לשדות זרים.
אני שמה לי על הקיר תמונה של
כדורים פורחים
וחושבת לשייט לי קרוב לאדמה
מעל שדות של רוחות של חופש.
אבל
השטן
תופס אשה זקנה
מצלם אותה
עושה בתודעה של הנער פוטושופ
והוא חושב שהיא
פמלה אנדרסון.
זוהי זרש
אשתו של המן.
לילית לובשת שמלה של אפרודיטי
ואומרת:אני בתולה.
השטן מוציא את החיות שלו להשתין
במיטת הכלולות
של חתונת הדמים.
אני חושבת שצריך להיות חוק
שמכריח אנשים
לשים דאודורנט.

האל שלי גר על הר

העולם שלנו מלא אלים.
אני תופסת אותם בשכל הישר שלי.
יש אלים שעושים מנגינות
וקולעים לנו צמות בשיער
ונותנים לנו מתנות
מלבבים את מאור קיומנו
שמים גדרות סביב חיינו
ובולמים את הפריצה פנימה
של הפרוורטיות חסרת המעצורים
של הרוע.
לנו יש חדר כלולות עם האלים
אנו נישאים עמם
בחופה של מעלה.
הנוורוזה הפרוורטית
עושה חופה של מטה
כדי להנשא
לגוף מדמם
ולהובילו לחופתה
אל עבר מסלול המוות.
האלים המפויסים שלנו
גרים להם בעצי האלון
ובקתדרלות
ובמידת הרחמים והאמת
ומבקעים להם דרכי מסע
אל קרבנו
ונושאים את נפשנו
ללבתו של
האור העליון.

ריקי שחם רביצקי